הרצים

ניוט הביט בעיניו של תומס, לא היה דבר בעולם שהוא רצה יותר מהנער הזה.

הם היו שניהם במבוך, לכודים בתוך הקירות האינסופיים.

תומס פתח את התיק שהיה מונח על גבו ושלף משם שני אפרסקים. באחד הוא נגס, ואת השני הושיט לניוט.

"אז..." אמר ניוט ולקח את פרי. 

"אז..." ענה תומס.

"רוצה לדבר על... מקודם?" שאל ניוט בחשש.

תומס קבר את פניו בידיו. "תקשיב, ניוט..."

"זה בסדר." אמר הנער הבלונדיני במהירות. "אתה לא חייב אם אתה לא רוצה..." הוא הוסיף בשקט.

"לא, ניוט, זה לא שאני לא רוצה... זה פשוט כל כך מסובך."

ניוט שתק. הוא נחנק במטרה למנוע מהדמעות להגיע לעיניו.

שני הרצים ישבו זה לצד זה. נשארו לשניהם עוד כמה דקות להפסקה.

ניוט הרגיש שהוא לא יכול לשבת שם יותר. בצעד אמיץ הוא נשק לשפתיו של תומס, קם ממקומו והחל לרוץ.

בזמן שרץ, הוא חשב על ההפתעה שחש בגופו של תומס כששפתותיהם נפגשו, על הקפיצה הקטנה כשחש במגעו של ניוט.

הרץ היה שקוע במחשבות, ולא שם לב לשרך קטן שבדרך. הוא מעד ונפל על פניו.כשהרים את ראשו, הוא ראה יד מושטת לעברו. הוא תפס את ידו של תומס והתרומם.

כעת, הם עמדו פנים מול פנים, אינצ'ים ספורים אחד מהשני.

תומס זז מעט באי נוחות, אך רגע אחרי הוא משך את ניוט לנשיקה ארוכה.

כשהתנתקו, הם הביטו בחיוך אחד בשני. 

"אבל מה יקרה אם השאר יגלו?" לחש ניוט.

"אז הם הולכים לקנא בי." ענה תומס בחיוך.

"בי."

"בנו."