High Hopes

היי. זה הפאנפיק הראשון שלי! זוהי לא התנסותי הראשונה בכתיבה, אבל כאן זה כן. וכתיבת פאנפיקים. אני לא יודעת אם אני כותבת פאנפיקים כל כך טוב, אז אני מצפה שתביעו את דעתכם בתגובות למטה (כפי שהבנתי מפאנפיקים אחרים).

תהנו!

פרק ראשון - פיילוט

לילי

לא היה לי משהו טוב יותר לעשות, חוץ מלבהות בחלל הריק, ולחכות שדלת המעלית תיסגר. לא העזתי להישען על מראת המעלית, כי כל פעם שאני מנסה לגרום לעצמי להרגיש נוח, דברים לוקחים הרבה זמן.

ולפתע, מישהו שלא כל כך ציפיתי לראות נכנס למעלית.

ולא, לא המורה שלי לשיקויים.

לא הבנתי כל כך מה יש לו לעשות שם, אבל זרמתי עם הסיטואציה. מה אכפת לי? בין כה וכה, עוד מספר שניות המעלית תגיע ליעד, כל אחד מאיתנו יגיע לקומה שהוא צריך...

"שיט! לא!" נבחתי ודפקתי על דלת המעלית, שהייתה סגורה ואטומה לחלוטין. "לא! לא!"

"היי, תירגעי, אוונס," הרגיע אותי הבחור שחור השיער שעמד לצידי, ואני התפרצתי עליו בזעם.

"להירגע? להירגע, פוטר? תגיד, אתה יודע איפה אני צריכה להיות בעוד שעה?"

"אני בטוח שעד אז יבואו לחלץ אותנו."

"זה ערב השנה החדשה," טענתי, "אף אחד לא יבוא להציל אותנו!"

"טוב, אז אל תיכעסי," הוא החזיק את ידיי, שהנפתי לכל עבר, תפס אותן בשתי ידיו והסתכל ישר אל תוך עיניי.

"את אמרת בעצמך, אוונס, נכון? כולם עסוקים בעניינים שלהם. אז איפה שאת לא צריכה להיות, יש לך הסבר טוב מאוד למה לא יכולת להיות שם. אז להירגע. לנשום עמוק."

"פוטר, לך להזדיין." אמרתי בגסות ושחררתי את ידיי מאחיזתו. "אתה לא היית אומר את זה אם היית בנעליים שלי."

"נו, באמת," הוא משך בכתפיו. "זה כל כך גרוע להיות פה איתי?"

"תתפלא, אבל כן." הנהנתי בחיוך מזויף וכיווצתי את שפתיי. בעטתי במעלית בשנית, וכל מה שקיבלתי בתגובה היה כאב ברגל החזקה שלי.

"גם שמאלית, גם ג'ינג'ית, וגם ירוקת עיניים? אני מתפלא איך יכולתי לחשוב שאני מתגבר על אהבתי אלייך."

הסתכלתי עליו במבט של 'מה הקטע?', והנפתי לעברו אצבע שלישית.

"בסדר, אני נכנע." הוא צחק, ומשהו בצחוקו גרם ללב שלי להרגיש כאילו דרסו אותו.

"יש לי רעיון. אמרת שאת צריכה להיות במקום חשוב, נכון? אז בואי ננסה להתעתק!" הוא אמר, נלהב. סומק הציף את פניי, והבעיה של הסמקה היא אחת הסיבות מבין רבות שאני שונאת את שיערי הג'ינג'י ואת כל הפנים שלי.

"מה?"

"אני, אהה..." גירדתי את צווארי במבוכה. "סוג-של לא יודעת להתעתק..."

"מה? אין מצב!" הוא אמר, ואני גיחכתי לאור תגובתו – שנאמרה בטון של התפלאות וזלזול קל.

"האמת היא שיש מצב." עניתי לו בכעס קל.

הוא התיישב, ואני עשיתי כך גם כן. הוא הסתכל על נעליו, ישב מולי וחשב. כיחכחתי בגרוני, במטרה לשבור את הקרח, וכנראה שבנוסף לכך, שברתי גם את מחשבותיו.

"אז... איפה אתה היית צריך להיות?" שאלתי, והרכנתי את ראשי.

"קודם ספרי לי את," הוא קרא והוסיף, "שמעתי על אחותך... שם היית אמורה להיות?"

"מה?" התעלמתי מהמשך המשפט ונעצתי בו מבט מבולבל. "על מה אתה מדבר?"

"על אחותך, אוונס... והארוס האידיוט שלה. הכרחתי את רמוס לספר לי. אני, בכל זאת, הולך להיות החבר שלך."

"מי אמר שאני נותנת לך רשות לדבר על הדברים הפרטיים והאישיים שלי, אה פוטר? ידעתי שתעלה איזשהו נושא שיהפוך אותך לילדותי, אנוכי ולא רגיש שוב. טעיתי. ברור שאתה ילדותי, נכון? אתה יודע, בספטמבר חשבתי שהשתנת במהלך החופש. המשכת לשאול אותי אם אני רוצה לצאת איתך, ואני המשכתי לסרב, עד שבאוקטובר ראיתי שאתה מתחיל לפלרטט עם בנות אחרות. ואז, בנובמבר, הייתי כל כך פגועה – עד כדי כך שלילה אחד בכיתי ואמרתי לעצמי שעשיתי טעות, ושיכול להיות שהוא באמת האחד, ושאני לא אמצא עוד אחד אחר יותר! ועכשיו, אני יותר ממשוכנעת שלא הייתי צריכה לבזבז את זמני היקר על  גבר אנוכי ואידיוטי שעדיין מתנהג כמו ילד, שמציק לחלשים ממנו, ודופק בחורות על ימין ועל שמאל!"

כיסיתי את פי ואפי בידיי, מתחרטת כל כך חזק על מה שאמרתי. הרחקתי לכת. לא ידעתי איך לגרום לו לסלוח לי, למרות שהוא  פוטר, הוא עדיין בן אדם. ואני לא רוצה שהוא יישנא אותי בנוסף לפטוניה.

"אני מצטערת," אמרתי בקול צרוד ומשכתי באפי. הוא החזיק בזרועותיי ולאט לאט הוריד את כפות ידיי מפי.

"את יודעת, אני באמת השתניתי. אנשים טובים מעריכים שינויים. הם יודעים לזהות שמשהו טוב באמת קרה לאדם שהשתנה. שדברים השפיעו עליו לטובה, והוא התחיל להבין שדברים היו צריכים לקרות אחרת."

הרגשתי את ידיי מעקצצות כשאמר את האמרה הפילוסופית שלו, וכל מה שיכולתי לחשוב אז זה על משמעות השינוי.

מחשבות חלפו בראשי, שקסם לא יכול לתקן את מה שנאמר. וגם אם כן – האדם תמיד יישאר שבור לב ממשהו אחר שעשית, כי קסם – תמיד – מפצה על טעות אחת ומדלג על אחרת.

"באמת?" לחשתי את שפתי התחתונה. הוא הנהן בנמרצות, מה שגרם לי לפלוט צחוק לפתע.

"כן." הוא הרכין את ראשו לרגע, וחזר להסתכל עליי, ולחייך חיוך מופלא. הייתה לי הרגשה שהוא הולך לנשק אותי, ואמרתי לעצמי שלא אתן לזה לקרות כל כך מהר, אז התעשתי ואמרתי לעצמי שזה עדיין פוטר, אותו הפוטר הדפוק שהכרת כל שש השנים האלה.

"תגיד," אמרתי, בדיוק כשהתקרב אליי. "מתי אתה חושב שיחלצו אותנו?"

"את שואלת את זה, ואני שואל 'מי את חושבת שיבוא לחלץ אותנו'?"

"אנחנו עד כדי כך לא חשובים לעולם?" חייכתי, "כיף לדעת, נכון?"

"לגמרי מסכים." הוא התעטש, ואני צחקקתי.

"מה?"

"סתם," משכתי בכתפיי וחייכתי, "אתה כזה מאצ'ו, ויש לך עיטוש של חתול."

"זה ממש לא נכון, אוונס," הוא הצהיר. "ולקחתי את ההערה הנחמדה הזאת לליבי, דרך אגב."

"אתה לא סתם מאצ'ו." הנדתי בראשי והשענתי את ראשי על ידי. "באמת."

"ומה זה אמור להביע?"

לא יכולתי לעצור את האש שפרצה במחשבה שלי והרסה אותה. לא חשבתי באותו הרגע; חשבתי, וזה פסק. לאחר מכן, מוחי הגוסס לחש לי בקול נשבר 'ללכת על זה', כי אם כן, הוא הפסיק לעשות את תפקידו לשווא.

מעולם לא חשבתי שאוכל לזנק על מישהו במהירות כזו. הצמדתי את שפתיי לשפתיו, ויכולתי לשמוע את ליבו ההולם ואת ההפתעה הפוקדת את מוחו. ולאחר מכן, גם הוא הפסיק לפעול. פוטר כרך את ידיו סביב מותניי והקים אותי לאט לאט, לא מרשה לי לקחת פיקוד. לא רציתי שהנשיקה הזו תיגמר. לא רק בגלל שזו הנשיקה הראשונה שלי, והדבר הכי מדהים שאי פעם פקד את ליבי – אלא גם ידעתי שאם נתנתק המבוכה תתגבר – ומי יודע מה יקרה כשנחזור להוגוורטס בסופו של דבר.

הוא הצמיד אותי לקיר ונשען על ידו הימינית שהניח על הקיר. "שלא תשבור אותי, סופרמן." הצלחתי למלמל בין הנשיקות הקצרות, שעמדו לגמור את הקטע – רק שהן לא גמרו. הרגשתי כל כך טוב שהרשיתי לעיניי להיסגר ברכות ובכוח בעת ובעונה אחת, להתמסר לתחושה של נשיקה ראשונה.

למרות שרציתי שזה לא ייגמר, אני הייתי זו שניתקה את הנשיקה בניגוד לרצונו של שחור השיער. הפעם האחרונה שהתנשפתי ככה הייתה כשרצתי כמו אלוף אירופה בריצה למרחק 100 מטר. הרכנתי את ראשי למטה לכמה רגעים, ולאחר מכן הצמדתי את ראשי לקיר ובהיתי בתקרת המעלית. רעיון הבזיק במוחי, והייתי צריכה לשנן אותו בלחישות בכדי לזכור אותו.

"פוטר, אני פשוט גאונה. יש לי רעיון גאוני. תרים אותי."

"מה?" הוא שאל בבלבול ובהפתעה, וגיחך. "תגידי..."

"פשוט תרים אותי," אמרתי בתקיפות. הוא הרים את ידיו כאות כניעה, וביצע את דרישתי. ידעתי שזה מסוכן, אבל האדרנלין מהנשיקה עדיין זרם בעורקיי, והייתי צריכה לנצל אותו כמה שרק אפשר; פוטר עשה לי שק קמח, אני טיפסתי על ראשו, והוא החזיק אותי מרגליי.

"אם אני אפול, אתה תאכל אותה בגדול, ג'יימס."

"אני אעשה כמיטב יכולתי על מנת להמשיך לבהות בירכיים המדהימים שלך, לילי." רציתי לבעוט בראשו אך לא עשיתי זאת, למרבה הצער. גילגלתי את עיניי והמשכתי הלאה. התאגרפתי לאחר מכן עם הפתח בתקרה, ולהוציא אותו זה משהו שלא צלח לי.

המצב לא יכול להיות יותר מביך מעכשיו, חשבתי, שפוטר בוהה בירכיים שלי.

מסתבר שהוא יכל להיות מביך יותר. למה זה תמיד קורה דווקא לי?

הרגשתי את כפות רגליי מחליקות מידיו של פוטר, ואמרתי לעצמי שזה מתכון למוות וודאי. על הקבר יהיה רשום שמתתי כשראשי התנפץ על רצפת המעלית בחג המולד, חג התקווה והאחדות.

נפלתי ישר לידיו של פוטר, גופי מתנגש בשלו, כאב לא נורמלי עובר ברחבי גופי.

"אני מצטערת, אני מצטערת." מיהרתי להתנצל. "זה בסדר." הוא ענה חרישית, כמעט ולא שמעתי אותו. ירדתי ממנו ומתחתי את צווארי בכאב. "אאוץ'." נאנחתי, וסובבתי אותו שוב בתנועות עיסוי שלמדתי מחברתי בלה.

פוטר רק הביט בי ואמר: "נכון שהעניינים מביכים אחרי נשיקה?"

ועוד איזו נשיקה. רק אז, התחלתי לחשוב שפוטר הפך אותי לקלת דעת מדי.

		הפרק הבא