לב של רוצחת

לפעמים אני חושבת שהעולם שבו אני חיה אינו מתאים לי.

אני רוצחת שחיה בעולם של טהורים. הלב שלי מוכתם בדמה המת של קטלינה צ'אנג.

היא הייתה אחותי, גם אם רק חצי אחות. מי הזוועה המהלכת חסרת הרחמים שרוצחת את אחותה?

אני.

ואני יודעת את זה טוב מאוד.

קטלינה הייתה אחות טובה. היא מעולם לא ניסתה לפגוע בי. היא מעולם לא ניסתה להרוס אותי או לגרום לי לבכות. היא מעולם לא רצחה אותי בקללה האיומה ביותר שקיימת בעולם.

בלי להתכוון, היא שברה את לבי פעמיים. היא לקחה לי את הארי, ולאחר מכן, ממש בטעות, שבתה גם את ליבו של דראקו. והלב שלי? פעם בשצף קצף, שואף לנקמה, חי על קצותיו השבורים.

השתניתי, הפכתי מלאת זעם וכעס. לבי התמלא מרירות קשה. תמיד רציתי אחות.

לא תיארתי לעצמי שאני אהרוג אותה. 

אחרי שהרגתי את קטלינה, ברחתי. הלכתי לאזקבאן, לבקר את אמי, מריסה. אבל הבחנתי שמישהי הקדימה אותי.

זו הייתה אמה של קטלינה, כלומר אמי החורגת, אמנדה. היא דיברה עם אמי. בסוף השיחה שלהן, חשבתי שאמנדה מתכוונת להרוג את אמי. אבל להפך, היא הרגה את עצמה. אמי ברחה בעזרת השרביט שהיה מונח על הגופה. רצתי משם.

תמיד חשבתי שכשאמי תצא מהכלא, הכל יחזור להיות טוב ומאושר כפי שאמור היה להיות מהתחלה. אבל באותו רגע, לא רציתי להביט בעיניה של אמי. אני הלכתי בדרך שמעולם לא חשבתי שאלך בה. הפכתי להיות אמא שלי. במובן הרע.

באותם זמנים, רציתי למות. רציתי להתאבד, להגיע לעולם הבא.

רציתי לקלף את כתם מותה של קטלינה מעליי. אבל לא יכולתי. ידעתי שנשמתי המתה לעולם לא תסלח לעצמה. לא יכולתי להרוג את עצמי. זו הייתה בריחה. בריחה מהאחריות שלי על המעשה הנורא שעשיתי.

אמי ניסתה לחפש אותי. אין ספק שהייתה גאה בי על הרצח הזה. הרי היא רוצחת גאה - פושעת, חסרת מצפון.

אני יודעת שאני לא אמא שלי.

אבל אני גם יודעת שאני קרובה להיות כפי שמעולם לא העזתי לחשוב אפילו.

חמש שנים חלפו מאז. אני עדיין מנס למצוא את דרכי בעולם. אני חיה על הון המשפחה שלי, וגרה בדירה קטנה ומוסתרת בסמטה קטנה בלונדון.

היום הבטתי במראה הקטנה שבחדר האמבטיה. זו הייתה הפעם הראשונה שהסתכלתי על עצמי מאז הרצח.

ראיתי את עצמי, והייתי המומה. כבר לא נראיתי כמו הילדה המאוהבת שהסתובבה עם הארי פוטר לפני זמן רב כל כך, לא הילדה שהתנשקה אתו במשך דקות ארוכות באמצע הלילה, במדשאות, וגם לא הילדה שחשבה את עצמה לגדולה יותר משום שבגדה בו עם אויבו המושבע. היא ראתה אישה. אישה אבודה לגמרי בשנות העשרים לחייה. אשה נוראית. אישה רוצחת, עם שיער שחור כמו הלב שלה ועיניים קרות כמו רגשותיה הקפואים.

זה היה הרגע שבו החלטתי, שהאישה הזאת היא לא מי שאני רוצה להיות. אני לא רוצה להישאר רוצחת עד סוף חיי. אני רוצה להיות מישהי אחרת. אני רוצה להסתובב עם השם שלי בגאווה.

זה היה הרגע שבו נשבעתי לעצמי, שאני לא אנוח עד שאמצע בעצמי את צ'ו. צ'ו האמתית.

לא צ'ו המזויפת, החיקוי המושלם של אביה הישר, וגם לא צ'ו הפושעת שמחקה את מעשי אמה חסרת המצפון.

אני לא אשיב מן המתים את צ'ו הילדה, אך גם לא אשאר צ'ו הרעה.

אני אהיה איזו צ'ו שאבחר. ואף אחת מן האפשרויות הללו אינה באה בחשבון. אני אצור את האפשרויות שלי, ורק אני.

אף אחד לא יפריע לי. אני אמצע את הדרך שלי, לבד, עצמאית.

אני נשבעת.

		הפרק הבא