אשליות בבית הרדוף

הערת הכותבת: זה הפאנפיק הראשון שלי פה, אז אני ממש אשמח לתגובות. המלצה: כתבתי את זה כשהקשבתי לשיר HALF THE WORLD AWAY של אורורה בלופים, אבל... תעשו מה שבא לכם...

 

שבעה ימים אחרי מותו של סיריוס

רמוס פתח את הדלת. הוא רעד בעצבנות ולשנייה פחד להיכנס. הוא נשך את שפתיו ולקח צעד גדול אל תוך הבית. הוא סגר את הדלת ונעמד, מסתכל על הבית הענקי שבכיכר גרימולד 12. הוא עבר מחפץ לחפץ בבית, נזכר בעוד ועוד רגעים. מתלה המעילים עליו סיריוס אמר שהוא הפריט הנורמלי היחיד בבית, בעודו צוחק על משפחתו. גרם המדרגות דרכו רמוס גרר את סיריוס באחד הימים היותר קשים שלו, רק מנסה לגרום לו לאכול ארוחת בוקר. הארון בו הוא מצא את הרעל שסיריוס שמר למקרה שהכל יהיה גרוע מדי. כאב הראש שרמוס חש כבר שבוע שלם הכניע את עצמו והוא התיישב במטבח. הוא מזג לעצמו כוס מים ושתה. הוא עצם עיניים ופניו של סיריוס בתקופות הרעות יותר ריחפו בדמיונו. העור החיוור על פניו, חבול מעט באיזור הלחיים מסיבות שסיריוס מעולם לא סיפר ורמוס פחד מדי לשאול. השיער המוזנח ומלא הקשרים. השריטות הקטנות סביב שפתיו. אבל מפחיד מכל היה שעיניו לא הסתכלו בו במבט שהוא יכל להגדיר כמבטו של סיריוס. הן גם לא היו סגורות, כפי שלעתים כה קרובות הן היו רק בגלל שלסיריוס נמאס לראות את העולם. המבט שלהן היה ריק לגמרי, כאילו כל הנשמה יצאה מהן. "לא," רמוס לחש, "לא, זה בסדר, זה בסדר." הוא התעקש, מנסה להרגיע את עצמו בכוח.
"אתה בסדר?" שאל קול מוכר והניח יד על כתפו של רמוס. רמוס פקח את עיניו בלי לומר מילה.

"איך הגעת?" רמוס שאל בלי להסתובב. משום מה, המצב לא נראה לו לא הגיוני לגמרי.

"זה באמת משנה?" סיריוס שאל בקול עליז. הוא היה שמח. סוף-סוף הוא היה שמח.
"אתה פה," רמוס המשיך בקול קר, מסובב את ראשו אל סיריוס שעדיין לא הוריד את ידו מכתפו וסורק את גופו במהירות "אתה בסדר?"
"אתה יכול לענות על זה, רם." סיריוס אמר בשובבות והרים את רמוס מישיבה לעמידה. רמוס סוף-סוף הצליח להסתכל על סיריוס כמו שצריך. הוא באמת נראה שמח. שיערו היה מסודר, לא נראה כל סימן לאף סוג של פצע ועיניו שוב נראות שמחות.
סיריוס חייך "אתה תישאר פה." הוא אמר בהנאה.
"אני לא יכול. אני חייב לחזור. גם ככה לא הייתי אמור להגיע לכאן. אבל, למה אתה לא מספר לאף אחד אחר שאתה חי?" רמוס שאל בבלבול.
"הם לא יבינו." סיריוס אמר וגלגל עיניים "אבל אתה חייב להישאר."
"למה?" רמוס שאל, מביט בו באמון.
"כי בלעדיך אני לא קיים, רם. אם אתה לא תישאר, אני אמות." הוא אמר, מעט אכזבה מתגנבת אל קולו. רמוס העביר את ידו לאורך פניו של סיריוס ושאל בחוסר אמון "אני מדמיין את זה?"
"זה משנה?" סיריוס שאל "אתה מדבר איתי. בשבילך, אני כאן, יקירי."
רמוס חשב למספר שניות על דבריו של סיריוס ואז חייך. הוא נישק את סיריוס ואמר בשקט "אז יש לנו הרבה להשלים. רוצה קפה?"

"הארי שרד, סירי. הוא בסדר עכשיו, הוא מוגן." רמוס סיפר בשמחה "משרד הקסמים מאמין שוולדמורט חי. אנשים מתחילים להתמגן נגדו. אולי זה יהיה בסדר. אולי ננצח."

סיריוס הרים את ספל התה שלו ושאל "אז מה הבעיה?"
"למה אתה מתכוון? למה שתהיה בעיה?"
"כי אתה אף פעם לא מדבר בכזאת התלהבות על משהו אם אין משהו שמפריע לך. אני מכיר אותך יותר מדי טוב, רם. אני אתה."
"באמת שאין בעיה, סיריוס." רמוס אמר בנחישות.
"אבל אני יכול לגרום לך לגלות לי אותה בשנייה. קדימה, לך על זה."
"אם אנחנו ננצח זה לא יישנה כלום. זה לא יחזיר את לילי וג'יימס לחיים. זה לא ייגרום לך להפוך לבן אדם שמח כל הזמן. זה לא ייגרום לכולנו להפסיק להתאבד כדי להציל את הארי. אנחנו נעשה את זה גם ככה."
"מה הבעיה שלך עם הארי?" סיריוס שאל, מקרב את הספל לפיו ומוריד אותו מיד.
"הוא כל כך דומה לג'יימס," רמוס לחש והחזיק את ידו של סיריוס "וג'יימס מת ופיטר בוגד והארי ילד ואין לי עם מי לדבר ופשוט כל כך מעצבן אותי לראות את הילד כפוי הטובה הזה משליך את ההקרבה הענקית הזאת שלילי וג'יימס עשו לפח רק כי משעמם לו, אז אתה יודע מה? אולי עדיף שהוא ימות. אולי ככה כולם יפסיקו להתאבד בשביל להציל אותו. ואני מרגיש כל כך אשם שאני בכלל מצליח לחשוב על זה."
סיריוס החזיק את ידו של רמוס ואמר "זה בסדר, רם. זה נורמלי. גם אני הרגשתי ככה לתקופה, אבל זה בסדר, זה נגמר. גם אתה תפסיק להרגיש את זה יום אחד, ירחוני, ונהיה ביחד לנצח." ניצוץ מסתורי הודלק לפתע בעיניו של סיריוס והוא החזיק חזק יותר את ידו של רמוס.
"איך..." רמוס שאל ברעד "איך הפסקת להרגיש את זה?"
"פשוט השלמתי שעות שינה. הרבה שעות שינה. ייקרה גם לך יום אחד, ירחוני."
"סיריוס, אתה לא אתה... אתה לא... אתה תמיד פחדת לישון... אני זוכר... בשנה השביעית אמרת לי שבלילה לצללים הכי קל להתגלות. שהשינה היא התמסרות אליהם." רמוס אמר.
"כשיש לך ממה לפחד. אבל כשהצללים כבר ישיגו אותך, תוכל להתמסר לשינה הכי עמוקה שיש. ואחרי זה, נהיה ביחד לנצח, ירחוני. ולילי וג'יימס שם. וזה מדהים. זה המקום הכי יפה שאי פעם תראה." סיריוס אמר, עיניו גולשות למעלה עם הדמיון, חיוך של עונג מתפשט על שפתיו.
"אל תתאר לי את גן עדן," רמוס ביקש "זה מפחיד אותי. אם כל כך טוב שם למעלה, למה אנחנו תקועים כאן?"

תשעה ימים אחרי מותו של סיריוס

רמוס נע מצד לצד במיטתו. נהמת כאב בקעה מפיו וזיעה קרה כיסתה את עורו. הוא התעורר וכל גופו רעד. "זה בסדר, רמוס." סיריוס לחש לו וליטף את שיערו, "הכל יהיה בסדר. זה היה סיוט, זה הכל, זה בסדר."
"אני שכחתי עד כמה זה גרוע." רמוס אמר בשקט, "לא קרה לי מאז הילדות. זה מה שקרה לך כל הזמן?"
סיריוס חייך בעצב "זה מידרדר, אבל אתה מתרגל."
רמוס, ששכב מותש על המיטה, הביט למעלה אל סיריוס. סיריוס בחן אותו ואמר בשקט "זה בגלל שאתה חזק מדי, ירחוני. אתה לא תודה לפני אף אחד בכאב. אתה לא תודה בגלל אשמה, כי היית יכול למנוע את המוות הזה. אתה לא תודה בגלל שאתה לא אשם, ומי אתה שתתלונן? לאחרים קרה אותו דבר אבל גרוע פי אלף." סיריוס הניח את ידו בידו של רמוס ואמר בפחד "אתה דומה לי מדי, ירחוני. אני מצטער."

עשרה ימים אחרי מותו של סיריוס

"סיריוס?" רמוס קרא, מחפש את חברו ברחבי הבית "סיריוס? איפה אתה?" הוא לא מצא אותו מהרגע שהתעורר. רמוס נעמד במקומו, חסר היכולת לזוז. הוא לא היה בטוח אם הוא נושם או לא, אבל כששמע את קריאתו של סיריוס הוא בהחלט חש שלפחות נשימה אחת חסרה.
"מה אתה עושה, רם?" סיריוס שאל בעדינות. רמוס עצם את עיניו בחוזקה והניח את ידו בתוך ידו של סיריוס מבלי לשים לב. סיריוס הסתכל עליו במבט מודאג.
"רק אל תיעלם לי." רמוס אמר "בבקשה, רק אל תיעלם לי."
"לא," סיריוס אמר "לא, אני מבטיח. הסיבה שלא הייתי פה היא כי הכנתי לנו ארוחת בוקר במטבח. אתה בא?"

"אתה יכול בבקשה לאכול?" רמוס שאל בשקט, מביט במבט מוטרד בסיריוס.

"אתה יודע שאני לא אוכל, ירחוני." סיריוס אמר בשקט.
"אתה לא רוח, אבל אתה מת. אתה מדבר ואני די בטוח שגם נושם, אבל לא אוכל. מה אתה?"
"אני סיריוס. פשוט סיריוס. אני מה שאתה רוצה שאני אהיה. אני סיריוס."
"אתה סיריוס." רמוס חזר "פשוט סיריוס."
סיריוס הנהן וסחרר את כוס המיץ סביב אצבעו "אז מה נעשה היום?" הוא שאל.

אחד-עשר ימים אחרי מותו של סיריוס

"רמוס," סיריוס אמר והעביר לו את שרביטו "תהרוג אותי."
רמוס הסתכל על סיריוס, מנסה להבין את הבקשה של חברו. הבקשה לא הפתיעה אותו כמו שבדרך כלל הייתה מפתיעה.
"רמוס, תהרוג אותי, עכשיו." סיריוס אמר בטון סמכותי "קדימה. אתה צריך לעשות את זה."
רמוס התקרב לסיריוס והתבונן בו. סיריוס התרומם מהשולחן עליו נשען.
"תהרוג אותי! עכשיו, רמוס!" הוא החזיק את כתפו של רמוס והחל לצעוק "תהרוג אותי! אתה יודע שזה מגיע לי! תסתכל על כל מה שקרה בגללי! תהרוג אותי, רמוס, תהרוג אותי!" הוא צרח.
תוך מספר שניות סיריוס היה צמוד לקיר המטבח. הוא שאף אוויר, מנסה למלא את ריאותיו הפגומות. הוא נפל על הרצפה ועצם את עיניו, מחכה שהכאב ייעלם.
"לא!" רמוס צעק "לא, אני לא עשיתי את זה! אני כל כך מצטער, סיריוס!" הוא אמר, לא מתעכב על ההבנה בטיפשיות של מילותיו. הסליחה שלא תחייה. הוא נפל על ברכיו לצדו של סיריוס.
"לא, ירחוני," סיריוס אמר בשקט "אל תיפול. אם תיפול עכשיו זה יהיה לך פי אלף קשה יותר לקום אחר כך. עוד לא."
סיריוס ניסה להרים את ידו הפצועה שנפלה מיד והוא נאנק בכאב.
"למה ביקשת ממני לעשות את זה?" רמוס שאל, והחזיק את ידו הבריאה של סיריוס.
"כי אני מזיק לך, רם. אתה לא צריך אותי יותר. אני לא טוב בשבילך. אני לא אמיתי, רם." הוא אמר ופקח לפתע את עיניו "רק אל תוותר לזה, ירחוני. אתה יכול לנצח. אתה חזק. הייאוש, הפחד, הזכרונות. אף אחד לא יבין אף פעם עד כמה זה כואב. אבל זה לא אומר שהם לא יכולים לעזור."
סיריוס התבונן בחלון שמאחורי סיריוס ובשלב מסויים הכאב שוב הכריח אותו לעצום את עיניו. כעבור פרק זמן שנראה כמו נצח סיריוס כבר בקושי נשם. רמוס הסתכל עליו נאבק לנשום והבין שהוא לא יוכל לעשות דבר.
"רך-כף," הוא אמר בקול מהוסס בתחילה, והמשיך בביטחון רב יותר, שומר על קולו רך ושקט "אתה זוכר, אז בהוגוורטס, כשהבחורה שיצאה עם ג'יימס לנשף הייתה בטוחה שאתה הוא?"
סיריוס חייך והחיוך קפא על פניו. רמוס הפסיק להרגיש את האוויר יוצא מריאותיו של סיריוס והוא התעלף.

שלושה-עשר ימים אחרי מותו של סיריוס

"זה לא היה הוא." רמוס אמר בשקט, מנסה להיזכר באיש שראה "הוא התנהג שונה. הוא דיבר אחרת, הוא עשה דברים שסיריוס בחיים לא היה עושה."
"רמוס, זה לא באמת היה הוא." טונקס אמרה "סיריוס מת."
רמוס הסתכל על החלל שמאחורי כתפה של טונקס במבט אטום ואמר "אני ידעתי שזה לא היה הוא כל הזמן, אבל זה היה כל כך כיף יותר להתנהג כאילו זה כן. זה היה כל כך כיף לראות את סיריוס שמח שוב. כמעט כאילו הוא התגבר. לראות שהוא יכול להתגבר."
"ואתה מפחד שאתה לא יכול להתגבר?" היא שאלה בשקט.
"סיריוס אף פעם לא התגבר על לילי וג'יימס. עכשיו גם לילי וג'יימס מתים, וגם הוא. אולי זאת הייתה נקודת השבירה שלי? רק שבוע אחרי שהוא מת ותראי מה קרה."
"אתה תהיה בסדר כי סיריוס," היא אמרה, חושבת לשנייה אם מה שהיא אומרת נשמע מעליב או לא ועד כמה, והחליטה לוותר לגמרי על הבדיקה הזאת "גדל במשפחה בה הוא גדל, דבר אותו הוא הגדיר כסיוט באורך 17 שנים. הוא נתקל באנשים שבטוחים שהוא יכול להיות גזען-הדם הכי גדול אי פעם ובאנשים שחושבים שהוא בוגד הדם הכי גדול אי פעם. שניים מהחברים הכי טובים שלו, היחידים שקיבלו אותו אי פעם, נרצחו בצורה שלגמרי נותנתלו את החופש להאשים את עצמו. הוא נכנס על זה לאזקבאן ל12 שנים. הוא שוחרר ונאלץ להתחזות לכלב או להיות כלוא בבית הוריו. אתה חזק יותר."
"את יודעת, בכל מקום שאני מסתכל אליו, זה כאילו הוא אמור להיות שם אבל הוא לא נמצא." רמוס אמר בשקט "הוא אף פעם לא נמצא."