והיא ידעה

כשהיא ראתה אותו במיון בשנה הראשונה היא מיד התאהבה בו.

בפנים שלו, במבט שלו, היה בו משהו שהקסים אותה.

אבל היא ידעה שהיא קטנה מדי לחבר, ולכן היא לא הציעה לו.

והיא ידעה שיום אחד הם עוד יהיו חברים.

היא שמעה על הגבורה והאומץ שלו כשהוא הקריב את עצמו בידיעה שהוא יכול להיפגע.

היא שמעה איך ירד לתהום מתחת להוגוורטס ודאג לאחותו.

והיא ידעה שהוא בדיוק מה שהיא אוהבת.

היא שמעה על זה שהוא היה בקרב בשרד הקסמים.

היא ראתה איך הוא רצה מהפך.

והיא ידעה, והבינה שהיא עומדת להיות איתו בקרוב.

והיא הציעה לו בשנה השישית, אבל אז היא הבינה שזה לא עומד לקרות.

הוא קרא בעלפונו לשוויצרית הגאונה ולא לה, הוא הסתכל על הגאונה ולא עליה.

והוא פגע בה.

והיא ידעה, הבינה, שזה לא ימשיך ביניהם.

היא שמעה שהוא חולה בחברברת החכליל, והיא הלכה לבקר אותו.

אבל היא הבינה שזו סתם הסוואה, היא הייתה מזהה אותו בכל מצב.

הוא לא הגיע לבית הספר, וגם השוויצרית.

זה ברור כשמש. הם ביחד.

והיא ידעה את זה.

ובקרב האחרון היא ראתה היא ראתה אותם חוזרים. ביחד.

זה שבר את ליבה סופית.

דמעות עלו בעיניה, והיא קראה לאדם זאב מאוכלי המוות שעמד עם גבו אליה.

"אני רוצה שתהרוג אותי." היא אמרה לו.

ואוכל המוות ללא גינוני טקס חשף שיניו ותקע אותן בבשרה.

דמעותיה כבר זלגו כשהיא לחשה את מילותיה האחרונות:"אני אוהבת אותך רון וויזלי."

עיניה נעשו מזוגגות.

נשמעה צרחה:"לבנדר!"

אך לבנדר כבר לא יכלה לשמוע.

לא יכלה לשמוע מרב האהבה שגרמה לה למוות.

כי כזאת הייתה לבנדר. 

היא ידעה הכל.

זה גרם למותה.

לכל מי שלא ידע מה זה חברברת החכליל זו מחלה כזאת שמסופר עליה בספר השביעי היא משנה לגמרי את זהות בן האדם וככה משפחת וויזלי העמידו פנים שרון חולה כשבעצם זה רק היה הרול מעליית הגג...