איש הצללים

הם אינם, כולם מתים.
הוא אחז בקצה המטאטא ביד רפה בעוד המטאטא טס לאיטו עד שהגיע לעצירה מוחלטת בקצה הרחוב החשוך. הוא הניח את שתי רגליו על האדמה, ואחר כך נבלע בדממה ששררה כדרך קבע ברחוב. למשך כמה רגעים הוא השתהה והריץ בראשו את התוכנית מספר פעמים לפני שהושיט את ידו לתוך כיס בגלימה אותה ירש מאחיו הגדול. הוא הוציא מתוך כיסו פריסקופ ישן, אך עדיין שימושי. הוא מיקד את הפריסקופ בבית העתיק שישב לו בגבעה הקטנה ליד קצה הרחוב. הבית היה מוקף חומה קטנה, דבר שהיווה בשבילו פחות ממכשול. הוא הושיט את ידו לתוך הכיס פעם נוספת והפעם הוציא משהו שונה, מוט עץ צר וארוך, אותו אחז בחוזקה. עיניו צדו את האגם הקטן יחסית שהיה מימינו של הבית. חיוך קודר עלה על פניו כאשר בהה באגם שהזכיר זמנים רגועים יותר, שמחים יותר.
בגיל 18 היה רון וויזלי אדם שונה ממה שהיה בילדותו. אטום יותר, קר יותר, אפל יותר. לא הייתה זו המלחמה ששינתה אותו בדרסטיות כזו, אלה מעשיו לאחר סיום המלחמה, לאחר מפלת וולדרמורט. וולדרמורט, רון כבר לא פחד מהשם הזה, וגם לא מהאדם.
הוא בהה מספר רגעים נוספים בבית לפני שהחל לצעוד, בצעדים חרישיים, לכיוון הבית. הוא כבר תכנן כל תנועה ימים מראש, ידע היכן נמצא כל צמח וכל אבן, הוא נע ללא מחשבה. הוא דילג מעל הגדר ללא קושי והמשיך לכיוון הבית, אך הפעם היה כפוף. הוא הגיע לקדמת הבית והציץ דרך החלון.
מבפנים הבית היה חשוך ודומם, כפי שהיה אמור להיות בשעה מאוחרת זו של הלילה. רון המשיך להתקדם לכיוון הדלת האחורית וכאשר הגיע אליה קפא במקומו. רון גישש באוזניו אחר רעשים שעלולים להיות שייכים לאוכלי מוות שידועים להסתובב באזור, או גרוע מכך. הוא שמע משהו מלמעלה שנשמע כאדם שמכין שיקוי כלשהו, וחייך לעצמו עוד חיוך קודר. הוא הרים את ידו שאחזה את השרביט וכיין אותה לעבר המנעול, וכעבור רגע הדלת נפתחה. למרות כל הסיכונים הכרוכים בדבר, רון פסע קדימה ונכנס לתוך הבית. הוא החל את מסעו לקומה השנייה, והתחיל לחפש את המדרגות. הוא סרק בעיניו שלא איבדו חדותן את הבית העגמומי, עד שקלט בזווית עינו את המדרגות. עד עכשיו הכול הלך לפני התוכנית, אך בחיים כמו בחיים הכול יכול להשתבש תוך שבריר שנייה. הוא טיפס במדרגות מדרגה אחר מדרגה, מחכה שמשהו ישתבש. כאשר הגיע סוף-סוף לקומה השנייה, כל שריריו נמתחו, ואחיזתו סביב השרביט התהדקה עוד יותר. הוא פסע לכיוון הדלת הקיצונית ביותר, ממנה הופץ הרעש. הוא הצמיד את אוזנו לדלת כדי לשמוע את מעשיו של האיש. רון תכנן את הרגע הזה במשך שבועות, הוא חלם על הרגע הזה במשך ימים, וידע היטב שלא תהיה לו עוד הזדמנות כזו. בתנועה אחת חלקה הוא פתח את הדלת, פסע צעד אחד קדימה לקדמת החדר, וירה משרביטו ברק אור בצבע ירוק לעבר האיש שישב ליד הקדרה. רון נעמד מעל האיש ששכב ללא תנועה על הרצפה מלאת האבק. לפתע הוא הרגיש בחילה חזקה, הייתה זו הפעם השנייה שהרג אדם בחייו, אך הפעם הראשונה שהרג אויב. הוא ישב קפוא במקומו בפנית החדר, נזכר בתקופות אחרות כדי לא לחשוב על מה שכרגע עשה. הוא נזכר בהרמיוני, בשערה החום, בהערות המתחכמות שלה, ברכות של הנשיקות שלה, בקבר שלה שישב לבדו על ראש גבעה ריקה מדשא.
הוא קם על רגליו ובקול פצפוץ חזק נעלם מהחדר, ומשאיר את האיש שהרג חצי ממשפחתו להירקב שם על אותה רצפה מאובקת.
הנקמה עשתה אותו לאדם אחר.

תגובות תמיד יתקבלו בברכה ..

		הפרק הבא