הזדמנות שנייה

הזדמנות שנייה

הזדמנות שנייה.

ריינה נפגשה עם אימא שלה רק פעם אחת. בפגישה היחידה הזו בלונה אמרה לה להיות תמיד לוחמת בעלת כבוד. 

בלונה אמרה לה שמנהיגה אמיתית יודעת מתי לחוש חמלה ולתת רחמים.

שלכולם מגיעה הזדמנות שנייה. 

מאז זה המוטו שלה לחיים. המשפט שבדרכו היא הולכת.

זה היה יום רגיל. ריינה קמה לפני שעת ההשכמה כדי לסרק את גווידו, להאכיל אותו ולנקות את האוכף שלו. אחרי שהלכה להחליף בגדים, היא ופרנק קיבלו את פניהם של חניכים חדשים.

אחרי הרבה זמן שלא הגיעו חצויים חדשים בגלל המלחמה וגאיה, זה היה כמו סימן שאפשר להירגע.

האימונים עברו בשלום, ולשם שינוי אף אחד לא ניסה להרוג מישהו אחר.

בערב כשכול הקוהורטות בשיעור לטינית, פרנק הלך להיפגש עם הייזל, וריינה הלכה להתאמן בקראטה.

זה מדהים כמה פעמים היא ניצחה בקרבות בכך שנתנה לאויב סנוקרת בפרצוף.

היא לבשה בגדי אימון והתחילה להכות שק איגרוף. זו הייתה דרך מצוינת לפרוק עצבים, וגם להישאר בכושר.

אחרי זמן מה, היא שקעה עמוק בתוך המלאכה. השרירים שלה בערו ממאמץ ופניה נטפו זיעה- זה כמובן חלק מהכיף.

קרב מגע הייתה שיטת הלחימה הראשונה שהתמחתה בה.

ריינה ניסתה להתקיף, אבל הלוחם מולה חסם אותה בחרב בקלות ובעזרת התנופה שלה דחף אותה אחורה.

כמה חצויים צחקו כשהיא מעדה ונפלה, אף אחד לא בא לעזור לה לקום.

ההשפלה גרמה לדם שלה להתחמם כמו מפל של לבה. היא קמה על רגליה ויצאה בסערה מזירת הלחימה, נדחפת בין הצופים ומורידה את הקסדה בעצבים.

היא התיישבה כנגד לקיר, רחקו מכול האחרים ומלמלה קללות בספרדית.

נער שלא הכירה התקרב והתיישב לידה. "זה היה די מביך. את ממש גרועה בלחימה בחרב."

"תודה. אמרו לך פעם שאתה אדם סימפתי?" השיבה בכעס.

"וואו, וואו, וואו. רק קבעתי עובדה. את לא צריכה להעלב."

"אה, אני לא?"

"לא. את חדשה במחנה. כולנו היינו במצב שלך, אי אפשר להפוך להיות מאסטר תוך שיעור אחד. קודם את צריכה ללמוד להכיר את החרב שלך, לדעת איך לזוז, ולפתח שרירים."

ריינה הביטה בו. "לפתח שרירים?"

"ילדה, אני לא אומר לך להפוך למוחמד עלי. פשוט אין לך מסת שרירים, וצריך את זה כדי לנצח."

"ואיך אני משיגה מסת שרירים בדיוק?"

הוא חייך. "בלהרביץ לאנשים ולשקי איגרוף. בואי נלך על שקי האיגרוף."

"נלך? אני לא זוכרת שביקשתי שתעזור לי."

"טוב, בעיה שלך. אנחנו עסקת חבילה עכשיו," הנער המשיך לחייך ונתמך בקיר כדי לקום. הוא הושיט יד כדי לעזור לה.

היא לקחה אותה. "אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך."

הוא השתחווה בכאילו. "אוקטביאנוס, לשירותך."

ריינה ניגבה את פניה במגבת ושתתה קצת מים.

הלב שלה פעם מהר כול כך עד שזה התחיל לכאוב.

היא הידקה את רצועות העור שכרכה סביב ידיה, ולבשה את הסווצ'רט שהביאה איתה.

אולי היה לה חם עכשיו, אבל מהר מאוד נעשה קר לגוף מבלי ששמים לב. הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו זה להתקרר.

האינסטינקטים שלה זמזמו בתוך הקרביים שלה. חושי החצויה שלה התריעו מפני סכנה.

ריינה שלפה את הפגיון שלה והביטה בזהירות סביב.

האדמה התחילה להתבקע, סדקים התרחבו מטר ממנה.

קול מתלחש כשל נחש עלה ממנו, וזומבי טיפס החוצה.

"ריייינה רמירזזז אריאנו," הוא אמר בקול צרוד. "קיבלת זזזזימון מוועדת המתים לבוא למששששפט."

כפראיטור, היא אומנה לדעת איך להגיב בכול מצב. כמעט.

"מה?" היא שאלה, קצת בעלגות.

"עליך להתייצב בששששולחן השששופטים, כחחחחוות דעת. ניתנת לך הכוחח לחחרוץ גורל."

"אני לא, למה שאני... גורל של מי?" היא החזיקה בפגיון חזק יותר. לחרוץ גורלות זה משהו שרק שופט המתים יכול לעשות.

לבני החיים אסור להתקרב למשפט שכזה.

"האם את מקבלת את הזזזזימון?" הזומבי שאל.

"ברור. כשזומבי בא ואומר לך שאת צריכה לבוא איתו לשאול, אומרים כן. כולם יודעם את זה." היא גילגלה את עיניה.

"מצצצצוין," הוא תפס את ידה.

"רגע, הייתי צינית!" 

ערפל ירקרק עטף אותם וזירת האימונים נעלמה מעיניה.

"יופי, הולך לך נהדר," אמר אוקטביאנוס והסתובב סביבה.

היא הסיטה את מבטה משק האיגרוף, "באמת?"

הוא הנהן. "הטכניקה שלך כמעט משולמת. את למדת איך להכות מבלי שהיד שלך תיפגע. זו התקדמות מעולה הפרק זמן של שבועיים בלבד."

"זה אומר שאני מוכנה להילחם בחרב?"

"לא, את צריכה עוד לשפר את היציבה שלך."

"עכשיו אתה סתם מדבר שטויות."

אוקטביאנוס שלף את החרב שלו במהירות בלתי נתפסת ודחף בעזרת הצד השטוח את הרגל השמאלית שלה.

היא איבדה שיווי משקל ונפלה. 

"אווץ'," היא אמרה לו.

"תקשיבי ריינה," הוא אמר וכרע על ברכו. "אני מנסה להגן עלייך. לא מרחמים בקוהורטות האלו על חניכים חדשים, בעיקר לא על ילדים. פה מנסים לשבור אותך, פה חושבים שלפגוע זה יחזק את הלוחם שבך. קודם נהפוך אותם ללוחמת, ואז נראה לכולם שעלייך לא צוחקים. בסדר?"

ריינה הנהנה בניגוד לרצונה. הוא פשוט נשמע הגיוני. "בסדר. אבל אני לא פגיעה כמו שאתה חושב. אני יותר חזקה ממה שאני נראת."

"אני יודע, רואים לך את זה בעיניים. פשוט את רק בת 12, ואת מזכירה לי את אחותי."

"יש לך אחות?"

"הייתה לי אחות. היא נרצחה לפני שנתיים, על ידי רוצחים חסרי לב."

ריינה הביטה על הרצפה. "היית שם? מי הם היו?"

"כן, הייתי שם. אלה היו נער ונערה. שניהם לבשו חולצות כתומות. נשבעתי לחפש אחריהם ולנקום בהם על מה שהם עשו."

 "מצאת אותם?"

"לא. אבל אני הולך למצוא."

רגליה של ריינה פגעו במשטח אבן, והיא כמעט נפלה. 

הזומבי עדיין החזיק את פרק היד שלה, הדבר היחיד שמנע ממנה למעוד.

היא הייתה בהיכל ענקי שנראה כמו איצטדיון. רק שכול מושבי האבן היו ריקים מאדם, חוץ ממושבי הכבוד העליונים.

ישבו שם שלושה אנשים, כולם חבשו מסכות זהב קיסרי.

היא עמדה לצדם, ממש לידם, כך שיכלה להריח ריח מוות, מתכת ואפר נודף מהם.

"תודה שנענת להזמנה שלו," אמר השופט האמצעי.

היא חשבה כול מיני מחשבות עוקצניות. "טוב... שלחתם את השליח הכי מקסים שלכם, מי אני שאסרב?"

לא היה לה משהו נגד זומבים, אבל זומבים הזכירו לה רוחות. ורוחות הזכירו לה מאניות. ומאניות הזכירו לה את קללת המשפחה שלה. 

אז זומבים לא ממש עוררו אצלה מחשבות נחמדות.

"אנא, שבי." אמר השופט השמאלי ונופף בידו. מושב מוזהב עם עיטורים סגולים התגשם, מושב שהזכיר לה את כס הפראיטור שלה.

זה הרגיעה אותה מעט והיא התיישבה.

"אפשר לשאול למה זימנתם אותי, שופטי המתים?" היא שאלה בנימוס.

"לחרוץ גורל של צאצא אלים. אחד שאת מכיר טוב מאוד," אמר השופט האמצעי בקדרות.

הימני הקיש באצבעותיו, ודלתות ההיכל העצומות נפתחו.

נער מוכר מאוד נכנס פנימה בהליכה בוטחת, לובש גלימה לבנה, טוגה ובגדי מחנה יופיטר.

ריינה נשענה אחורה, מנסה להסתיר את ההלם שלה.

אוקטביאנוס חייך אליה חיוך נוראי. "פראיטור, כמה נפלא. באת לצפות בי נשלח לשדות האיסורים?"

ריינה ישבה בפרטיה לבדה ושקעה בתוך 'הארי פוטר ואבן החכמים'. מסתבר שתרגמו אותו ללטינית.

אוקטביאנוס התיישב לידה על הספה ולקח לה את הספר. 

"הי, מה אתה חושב שאתה עושה?" היא שאלה ברוגז.

"קודם כול, נעים לראות גם אותך. שנית, את ממש צריכה ללמוד לשלוט בכעס שלך. דבר שלישי, מה את עושה פה לבדך?"

"קוראת, דה."

"לבד."

היא משכה בכתפיה. "אומרים שאני מפחידה אנשים."

"בטח, אחרי שקרעת לג'ונס את הצורה בזירת לחימה בחרב. הוא הלוחם הכי טוב של המחנה!"

"הוא היה הלוחם הכי של המחנה. וחוץ מזה, אני חייב לתת קרדיט למורה שלי."

הוא העמיד פנים שהוא מתבייש. "אווו, לא היית צריכה."

ריינה גילגלה את עיניה ולקחה חזרה את הספר. "טוב, עברה שנה מאז שהצטרפתי למחנה. הגיע הזמן באמת שאנצח אותו."

"אני מסכים. אבל זאת לא סיבה לשבת לבד!"

"תעזוב אותי ברצינות."

אוקטביאנוס קם ומשך אותה אחריו. הספר נפל לה מהיד. 

"אבל הספר שלי!" היא אמרה.

"תמשיכי לקרוא אחר כך. בואי תשבי איתי ועם החברים שלי."

הוא הוביל אותה לספות בשטח של הקוהורטה הראשונה, לספה שישבו בה הרבה חניכים. לפי המבטים המעריצים של הסביבה, היה ברור שאלו היו אנשים נחשבים.

"ג'ייקוב, תפנה לנו מקום." הורה לו אוקטביאנוס. חצוי אחד מיהר לזוז ולעבור לשבת על ספה ממול.

הם התיישבו והוא הציג את הנוכחים. "תכירי. ג'ייקוב, מייקל, לארי, האנק, מרקוס וניית'ן. הם כולם הולכים להיות קנטוריונים יום אחד."

היא חייכה אליו. "אז אם הם הולכים להיות קנטוריונים, אתה מתכנן להיות פראיטור?"

אוקטביאנוס חייך חזרה. "עלית עליי. ותכננתי שתצטרפי אליי."

"אתה רוצה... שנשלוט על המחנה ביחד?"

"אין לך בעיה עם זה, נכון?"

סומק עלה בלחייה והיא השפילה את מבטה. "האמ... לא. בכלל לא."

"אוקטביאנוס," היא אמרה לבסוף. "כמה, אה... מפתיע לפגוש אותך שוב."

הוא בחן אותה בהרהור. "גם אותך. תלבושת נחמדה, התאגרפת לפני?"

היא הביטה בבגדיה וקלטה במבוכה מסוימת שהלבוש הזה לא ממש מתאים למשפט בשאול.

מכנסיים קצרים, נעלי ספורט, גופיה דקה וסווצ'רט. הם לא יכלו לתת לה להחליף בגדים לפני?

"חשבת עליי?" הוא חייך.

"היית מת," היא נחרה בבוז.

הם הביטו אחד בשניה והוא הרים גבה.

היא שמה את ידה על המצח והנידה בראשה. "בבקשה אל תגיד משהו על כך שאתה כבר מת."

"בסדר."

השופטים מלמלו משהו אחד לשני. זה נשמע כמו 'בני נוער'.

השופט האמצעי השתעל. "הבה נמשיך במשפט."

"בת בלונה, הסיבה שקראנו לך היא זו: איננו יכולים להגדיר את המעשים של גור האלים הזה. הוא הוליך שולל את האל אפולו, אך מצד שני, האל נתן נבואת שקר. הוא ניסה להשמיד את הצד היווני של האלים, אך זה לא מעשה שגוי אם מסתכלים על כך מעין רומית. תאוות הנקם שלו גרמה לו לרצוח שתי משפחות, אך לפי החוקה הרומאית זה מותר אם הם רצחו בן או בת ממשפחתו."

ריינה הביטה בו. "מצאת את הרוצחים של אחותך?"

אוקטביאנוס הפסיק לחייך והבעת כאב עלתה על פניו. "את המשפחות שלהם. לא רצחתי את הרוצחים, רציתי שירגישו את מה שאני הרגשתי."

השופטים המשיכו להוציא זכרונות מראשו. "הוא הפר פקודות פראיטור, את הפקודות שלך למעשה. אך בזמן ההוא נחשבת כבוגדת, אז כוח השליטה עבר אליו."

"ועוד מעשים רבים, שאי אפשר להגדיר אותם כטובים או רעים," השופט האמצעי שילב את ידיו. "מה את אומרת, כרומאית וכמנהיגה ניטרלית, שחוותה את שני הצדדים שלו?"

ריינה הסיטה קצוות שיער מאחורי אוזניה והזדקפה. 

אוי, כמה שזה מסובך.

"אוקיי, אני אעכב אותם, את תרוצי ותחטפי את הדגל. יש חמישה שומרים בכניסה, אבל את יכולה לנצח אותם בקלות." אוקטביאנוס אמר לה בזמן הריצה.

ריינה סובבה את ראשה אחורה לשניה וראתה את עשרות חיילי הקוהורטה הרביעית שהרגע הביסו. "כן, זה יהיה קל. תזכור לשמור על צד ימין של הצלעות שלך, אתה נופל אפילו אם רק מכניסים לך שם אגרוף."

"מעניין מאיפה הדוגמה הזו מגיעה."

"אמרתי שאני מצטערת!"

"לא, את לא."

"נכון, אני לא."

הם התקרבו למקום שבו הקוהורטה החמישית שמרה על הדגלים. 

ריינה רצה הצידה בזמן שאוקטביאנוס התקיף את קו ההגנה של החמישית. בגלל שהתעוזה שלו הפתיעה אותם, הוא הצליח להוריד חמישה חיילים לפני שמישהו קלט משהו.

היא נכנסה לתוך השערים בסודיות, וחמקה פנימה.

לא היה שם אף אחד. שום שומר. הדגלים היו על עמוד לא גבוה במיוחד. היא התקדמה לעברו בחשדנות.

"ברצינות? זו פשוט אכזבה," היא אמרה כשהורידה אותם בקלות.

היא הסתובבה ובן בגילה נפל מהשמיים. חרב זהב ארוכה הייתה אחוזה במומחיות בידו.

הוא הביט בה בהפתעה. "רמירז ארינו?"

"אני מכירה אותך?" שאלה אותו בזלזול טהור.

"לא, לא הייתה לנו הזדמנות. אוקטביאנוס שומר עלייך מפני השלישית, הרביעית והחמישית טוב מאוד. את החברה שלו, נכון?"

"מה? ברור שלא."

"אחת השפוטים שלו?"

"אני נראת לך כמו מישהי שתיהיה שפוטה?"

הוא משך בכתפיו. "לא ממש."

"אני לא מוכנה שיגדירו אותי כמשהו של מישהו. והוא ואני חברים טובים, אם כול כך חשוב לך לדעת."

"חתיכת בסטי בחרת לך."

"מה זאת אומרת?"

"אני מניח שלא ראית את הצד הרע שלו. לא שמעת איך הוא סחט את הקנטוריון שלכם, לוקאס? אוקטביאנוס ידע עליו משהו, והכריח אותו לעזוב את המחנה בתמורה שישמור על הסוד. החבר הטוב שלך מפלצת, ריינה. אני מאמין שאת אדם טוב, אל תתני לחברים שלך לקלקל אותך."

ריינה ייצבה את החרב שלה. "אני לא מאמינה לך ואל תדבר ככה על החברים שלי."

"את לא חייבת להאמין. אבל אם היית באה לפעמים לקוהורטה החמישית, היית רואה מה זה חברות אמיתית."

"זאת הזמנה?" היא שאלה.

"אם את רוצה שזאת תיהיה, זאת הזמנה. ג'ייסון גרייס, דרך אגב."

"סליחה?" היא אמרה בהפתעה.

"השם שלי, ג'ייסון גרייס."

השופט הימני שלף עוד כמה זכרונות. "יש גם להזכיר את הסחיטות שלו. הם הרסו חיים של עשרות חצויים, רק כדי לשרת את הרצונות החולניים שלו."

"הוא גרם לצאצא אורקוס להרוג את את הקנטוריון שלו!" אמר השמאלי בזעזוע.

ריינה הרגישה בחילה. "אתה גרמת לברייס לעשות את זה? הוא לא עשה לך כלום."

אוקטביאנוס הידק את הלסת שלו. "נכון, הוא לא עשה לי כלום.

"אז למה למען יופיטר, אמרת לו לרצוח מישהו? למה גרמת שיעיפו אותו מהמחנה?"

"בגללך."

"לא! זה לא מצחיק! תפסיקי לצחוק, זה היה רגע דרמטי!" אמר ג'ייסון.

ריינה נשכה את שפתיה, אבל אחרי כמה שניות של איפוק, המשיכה לצחקק.

"אני מפסיק לספר את הסיפור," הוא אמר. "אני מפסיק."

"לא, נו, תמשיך. אני נשבעת שלא אגיב."

הוא הביט בה במבט של 'כן בטח', והמשיך לספר על מסע החיפושים שלו עם דקוטה וגוון. הוא סיפר על המפגש שלהם עם טרולי המזרח, שהחולשה שלהם היא שירה.

שיעול מזויף משך את תשומת ליבם. "אוקטביאן," חייכה ריינה.

הוא חייך אליה ואז הביט בג'ייסון בחוסר חיבה מובהק. "גרייס."

"אוקטביאנוס."

היה ברור שהשקט היה טעון בהרבה מאוד שנאה. אוקטביאנוס פנה אליה לבסוף. "יש עכשיו אימונים של הראשונה והשנייה. כדאי שנמהר אם אנחנו לא רוצים לאחר."

היא ירדה מהערסל ולקחה את החרב מהריצפה. "באה. נתראה ג'ייסון."

"ביי," הוא השיב.

אוקטביאנוס וריינה יצאו ממגורי הקוהורטה החמישית ומיהרו לאולם האימונים.

"אז..." הוא התחיל. "מה עשית עם ג'ייסון גרייס, בדיוק?"

"דיברנו. הוא בדיוק חזר מהמסע חיפושים שלו, רציתי לשמוע מה היה שם."

"ממתי את והוא חברים כאלו טובים?"

"אנחנו לא חברים כאלו טובים, אנחנו ידידים. ואתה יודע שהדבר שאני הכי רוצה זה לצאת למסע חיפושים."

נראה שהתשובה שלה מוצאת חן בעיניו. "טוב, אם אני אוביל מסע חיפושים, את תהיי הראשונה שאבחר שתבוא איתי."

"אני יודעת."

הם עברו על פני החבורה של ברייס, בן לשושלת אורקוס. 

הוא חשב שהוא שולט במחנה רק בגלל שהשושלת שלו מפורסמת ועשירה.

"מה יש, לורנס? אתה יותר מידי טוב לאימוני חץ וקשת?" שאלה ריינה.

העיניים הכהות שלו נצצו בסדיסטיות. "הצליל של חץ וקשת לא נשמע לי רומאי במיוחד. אבל אתם שניכם יכולים ללכת להנות מזה."

אחד החברים שלו ירק על הדשא לפניה בזלזול.

הם המשיכו ללכת וצחקו בלעג.

"מה זה היה אמור להביע?" שאל אותה אוקטביאנוס.

"לא משנה," היא המשיכה ללכת וניסתה לדחוף אותו.

"זה משנה בשבילי."

"זה לא עניין רציני. לורנס הוא סתם דביל. הוא מפזר עליי שמועות, משכנע אנשים שאני מחפשת כוח, שאין לי נאמנות, ובגלל שיש לי הרבה ידידים זכרים שאני... טוב, נראה לי שאתה מבין לבד."

היא המשיכה ללכת והוא תפס ביד שלה. "הוא אמר את הדברים האלו?" 

"כן, אבל אני לא נפגעת ממילים. מבחינתי הוא יכול להמשיך להתנהג כמו ילד קטן כמה שהוא רוצה."

ריינה השתחררה מהאחיזה שלו. "אני ממהרת לאימון, אתה בא?"

אוקטביאנוס חשב מעט. "שכחתי שאני צריך לדבר עם מישהו על משהו חושב. אני אבוא עוד מעט."

ריינה שילבה את ידיה בניסיון לשמור על קור רוח.

"אז לורנס לא היה שום דבר חוץ מבריון," היא אמרה.

"כן. פשוט שכנעתי אותו להשתחרר קצת. להוציא את הטבע האמיתי שלו החוצה."

"ואיזה סגירת מעגל זו הייתה כאשר שלחת אותו להרוג אותי."

אוקטביאנוס משך בכתפיו. "את חייבת להודות שזה די נבון. חוץ מה, לא שלחתי אותו להרוג אותך, רק להחזיר אותך אל הלגיון."

"איך זה בדיוק שונה?"

"מי אמר שהייתי הורג אותך?"

זאת השאלה הכי מטופשת שהיא שמעה אי פעם. "אתה. אמרת לכולם שתעמיד אותי למשפט שבו יוציאו אותי להורג."

"כן, זה. שיקרתי."

השופטים כנראה החליטו להתעלם מהשיחות ביניהם והמשיכו לבחון זכרונות.

היא הייתה מלאת פקפוק לגבי הכנות בדבריו. הבעיה הייתה, שהוא אף פעם לא שיקר לה. 

הוא שיקר לאחרים וסיפר לה את האמת.

אפילו בפעם היחידה שהייתה מעדיפה שישקר הוא אמר לה את האמת. מה שהרס לחלוטין את החברות ביניהם.

ליילה בחנה אותה הכף רגל ועד ראש. "לא, אני לא מצליחה לנחש. תגלי לי."

"תנסי עוד פעם אחת."

"נתת לונוס סטירה? אני אישית לא סובלת את האלה הזו."

ריינה הנידה בראשה. "הלוואי, אבל לא."

"תגלי לי כבר, אני במתח!" ליילה מרפקה אותה בכוח.

"בסדר. אוקטביאנוס הפך לקנטוריון של הקוהורטה הראשונה ואני של השנייה."

"לא נכון! יואו זה מדהים."

הן עלו על גשר הטיבר והתקדמו לעבר גבעת המקדשים. ליילה עמדה לצאת למשימת סולו בחסות המחנה, והייתה צריכה שהאוגור ינבא לה נבואה.

ריינה חייכה. "אומרת החצויה שהולכת לאסוף מידע מהאויב לבדה."

"כאילו שאת לא יצאת למסעות חיפושים. המסע שלך עם גרייס? אחת המסעות היותר מוצלחים שהיו במחנה הזה."

הן הגיעו למקדש של יופיטר אופטימוס מקסימוס, ריינה צחקה לדברי ליילה ופתחה את הדלת.

מה שהיה בפנים היה רחוק ממצחיק.

אוקטביאנוס הצמיד את ג'ייסון לפסל של יופיטר וחנק אותו. הוא הצמיד את הצד השטוח של החרב לגורגרת שלו ומנע ממנו לנשום.

ריינה שלפה את החרב שלה. "אוקטביאן, תעזוב אותו!"

"את לא באמת הולכת לתקוף אותי, אני מכיר אותך." הוא סובב את ראשו לעברה. העיניים הכחולות שלו דעכו וניצוץ מעט מטורף היה בהן.

"אל תנסה אותי."

ליילה יצאה מההלם. היא התקרבה אל שני הנערים בזהירות. "אוקטביאנוס, תוריד את החרב. בואו ננסה להירגע ולדבר בהיגיון."

הוא הניד בראשו. "ליילה, ליילה, ליילה. הבורות שלך מקסימה לפעמים. ולפעמים לא."

זוהר לבן הציף את עיניו והוא הקיש באצבעותיו. ליילה קרסה בין רגע.

ריינה תפסה אותה לפני שפגעה במרצפות. "מה עשית לה?"

"אוי, תרגעי. זה רק ערפול, היא תתעורר ולא תזכור דבר."

היא הניחה אותה לאט, והתרוממה. "תעזוב את ג'ייסון. אתה עוד תהרוג אותו בסוף."

"זאת הכוונה שלי. אל תדאגי, ראיתי את העתיד ואני רק עושה טובה לרומא."

ג'ייסון התחיל לחרחר והשפתיים שלו נעשו כחולות מחוסר האוויר. פאניקה התחילה למלא אותה.

"תעזוב אותו כבר או שאני אהרוג אותך," היא הצמידה את חוד החרב שלה לחזה שלו.

אוקטביאנוס הביט בה בהפתעה והוריד את החרב.

ג'ייסון נפל לרגלי הפסל של אביו, מחסור הכרה, אבל לפחות לא מת.

"כמעט רצחת הרגע חבר ששלך ללגיון." אמרה ריינה, מנסה לא לאבד את העשתונות.

"אם היית רואה את העתיד כמוני, היית מבינה. את חייבת להאמין לי שעשיתי את זה מסיבה טובה."

נימת קולו הייתה שלווה ורגועה עד כדי כך שכמעט שכחה על מה הם מדברים.

הוא חייך אליה ונגע בפניה, הדם שעל ידו העיר אותה מהבלבול והיא נרתעה אחורה.

"אתה פסיכופט. אני לא מכירה אותך יותר." היא הדחיקה את הרעד בקולה. "כוח הנבואה או לא, זאת לא סיבה לנסות לרצוח אנשים."

"ריינה, תקשיבי..."

"לא, אל תגיד לי תקשיבי. נמאס לי להגן עלייך. אני יודעת על כול הסחיטות והאיומים שלך. הדברים האלו היו משהו אחד, אבל לנסות לרצוח מישהו?! אני לא רוצה שום קשר אלייך. אם תסלח לי, אני אלך לקרוא למרפאים ואגיד להם שנבאת נבואה כול כך מציאותית שגרמה לג'ייסון וליילה לקרוס. תנסה לא לדקור אותם עד אז."

היא יצאה בריצה מהמקדש, בעוד שאוקטביאנוס נשאר שם, מביט בקורבנות שלו.

הוא צעק בייאוש והכניס אגרוף לפסל בכעס.

"אז השאלה היא; לאן נשלח אותו? שדות הייסורים, שדות אספודל או אליסיום?" שאל השופט האמצעי.

"אני אומר שדות הייסורים, כבר עידנים שלא פגשתי מת אכזר כמוהו." אמר השמאלי.

"אני אומר לאליסיום. הוא פעל כרומאי נאמן." אמר הימני.

האמצעי שילב את אצבעותיו. "המעשים הטובים שלו מפצים על הרעים. אני אומר לשלוח אותו לאספודל."

בראש של ריינה היו שלושה קולות, בדיוק כמו השופטים המתווכחים.

אחד מהם היה היא בעבר, הילדה שאוקטביאנוס לקח תחת חסותו.

השני היה היא בהווה, זאת שמכירה אותו כבחור שניסה להרוס את עולמה.

והשלישי היה היא. האופי האמיתי שלה. המנהיגה שחושבת לכולם מגיעה הזדמנות שנייה.

ריינה לא הצליחה לגלות מי מבין הקולות יותר חזק.

"אין לי מושג. אני לא יודעת מה לענות," אמרה לשופטים.

"תעשי מה שאת תמיד עושה, ריינה." אמר אוקטביאנוס. "תעשי את הדבר הנכון. תשלחי אותי לשדות הייסורים."

היא נשכה את שפתיה וראתה את כול הזיכרונות שהסתחררו אחד בשני.

הדבר המצחיק בזכרונות... זה שלא שוכחים את הזיכרונות הרעים, ולא שוכחים את הזיכרונות הטובים. 

רגשות זה מה שלא מצליחים לזכור. השנאה שחשה כלפיו נעלמה כליל. החיבה והערצה שנאבדו עם השנים התגלו מחדש, ככאב עמום בליבה.

"אני מצטערת," אמרה לו בכנות.

אוקטביאנוס הנהן, כאילו הוא מבין.

האי קמה על רגליה והלכה לפני השופטים, הביטחון בא עם תפקיד הפראיטור.

"וועדת המתים. צאצא אפולו שלפניכם גרם עוול רב לאנשים רבים. הוא ניסה להשמיד את מחנה החצויים מהעולם, חיבל במסע החיפושים של שבעת נבחרי האלים. ואם אני יכולה להוסיף, הוא היה חתיכת חלאה."

היא גרמה לשופטי המוות לחייך. וואו.

היא בחנה את הזכרונות פעם אחרונה. "אך הוא פעל כרומאי נאמן. רומאי ממש אובססיבי לשמירה על המולדת, אם יש לציין. הוא מת כגיבור רומא, הוא ניסה להציל את מחנה יופיטר מהיוונים. הוא לא עבר על שום חוק. אוקטביאנוס הוא צאצא לאל רומי, אי אפשר לצפות ממנו לפעול דרך חוקים של תרבות אחרת. בעקבות כול הדברים האלו, לנער מגיע להישלח לאליסיום."

השופט האמצעי החווה בידו והזיכרונות נעלמו. "כך יהיה."

דלת בקצה ההיכל נפתחה. דלת שהובילה לעמק ירוק שהייתה בה עיר שנראתה כמו רומא החדשה.

ילדה עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני אסוף בצמות שיחקה עם פרפרים. 

ריינה ידעה במבט ראשון שזאת אחותו של אוקטביאנוס.

הוא הלך אל הדלת, והביט לאחור רק לפני שנכנס. הוא אמר משהו, אבל בגלל המרחק היא לא שמעה.

יכול להיות שבכוונה הוא לחש שלא תשמע.

ריינה חייכה כשהדלת נסגרה מאחוריה.

לכולם מגיעה הזדמנות שנייה. אפילו לאדם כמו אוקטביאנוס.

אפילו לה.

אני הרבה זמן רציתי לכתוב את הפיקצר הזה. 

נכון שהוא מדבר על הפאנדום גיבורי האולימפוס. אבל הוא מדבר על מחילה.

לכול אחד מגיע הזדמנות שנייה. עד כמה שיפגעו בכם... תזכרו שיש לכם כוח עצום-

לסלוח.

תודה שקראתם.