בעומק היער

קלשון.

זה היה הסמל שלו. טוב, אפשר לחשוב כמה אפשרויות מגוונות אחרות לסמלים הוא היה יכול לבחור בתור בן פוסידון. לא קל להיות בן של אחד משלושת הגדולים, אבל הוא כן נהנה מהכוחות הגדולים שהיו לו. למרות שמול גייסון הכוחות האולימפיים היו שווים, אז הם נלחמו על סמך הכישרון. הם יריבים שקולים. לטובת גייסון עומדות שנים של אימונים ולטובת פרסי קטלניות שרכש בטרטרוס. הסיכויים תמיד לטובתו.

מי יתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתך.

היא כבר תיעבה את המשפט הזה. אמרו לה אותו כבר פעמיים לפניי המשחקים. פעמיים יותר מדי, לטעמה. היא מעולם לא רצתה להשתתף בהם בניגוד למי שראה אותה מתנדבת אולי חשב עליה. היא כמעט נהרגה במשחקים האלה כל כך הרבה פעמים, ואיכשהו בעור שיניה תמיד נחלצה מזה, כמו קסם.

קסם.

זה היה מילת המפתח של הכח שלו. כך הוא הביס את הקוסם האכזר ביותר בכל הזמנים. לא הגדול- הגדול הוא דמבלדור, אבל בהחלט האכזר ביותר. בלי קסם הוא עדיין היה תקוע בדרך פריווט, מקרצף רצפות, מטגן קותלי חזיר ומתפקד במשרה מלאה כשק איגרוף לבן דודו. הקסם שינה את חייו...

שינה את חייה.

אם לא המפגש הזה של רנה ופיל, היא הייתה נשארת עם אמא שלה. לא עוברת לבית של צרלי. ולא פוגשת... אותו. את אדוארד. רק במחשבה הזאת עולה לה בכאב. מזל שזה קרה. מאז שהיא הכירה אותו היא הייתה בסכנת חיים יותר פעמים מאשר אדם רגיל עומד בסכנת חיים. אבל היא לא אדם רגיל. היא ערפדה.

"שלום."

"שלום," סיננה קטניס מבין שנייה בחוסר עניין בולט והמשיכה ללכת בעצבנות.

"מי את?!" שאל פרסי. היה תורו לשמור על המחנה- הוא פיטרל מסביב למחנה ולא היה רגיל לראות פנים חדשות ולא מוכרות. רק של מפלצות.

"קטניס אוורדין," אמרה הנערה וזקפה את ראשה, כך שפניה שהוסתרו בשערות עבות נגלו. היא ציפתה לראות בפניו תדהמה או חיוך או כל סימן אחר שמראה שהוא זיהה אותה, אבל פנין נשארו חלקות ובוהות בה בנסיון לעמוד על פשרה.

"מה את עושה פה?"

"סליחה? היער הזה לא רק שלך!" היא השיבה בגסות.

גל גדול שטף אותה מכף רגל עד ראש. "אופס," הוא אמר ללא חרטה.

"היה... גשם?" שאלה קטניס מבולבלת.

פרסי גילגל עיניים והבין שהיא לא מפלצת, אז הרגיע את עצביו המתוחים.

"אני לא רוצה להישאר בחוץ בגשם," מילמלה קטניס מבולבלת. "אני ארטב עוד יותר. אני צריכה לחזור הביתה." היא החלה לצעוד כמה צעדים ואז הסתובבה במבוכה. "הבית שלי במרחק כמה שעות מכאן. אולי הבית שלך קרוב לכאן ואני אוכל להישאר בו עד שיגמר הגשם?"

"זה לא היה גשם," אמר פרסי. "זה היה משהו שאני עשיתי-"

"-מה? אתה טציה?"

"מה זה טציה?"

"תענה לי!" היא צעקה ורקעה ברגלה בפחד.

"לא, אני לא. ואין לי מושג מה זה. עכשיו את רגועה?"

הפעם היה תורה של קטניס להתעצבן. "אם אתה לא טציה אז איך עשית גשם?"

"אני..." פרסי היסס.

לפני שהוא הספיק לענות נשמעה נהמה בוקעת ממעמקי היער, והקול נשמע מרגע לרגע קרוב יותר עד שפרסי וקטניס ראו מה יוצר את הנהמה. יצורה לבנה שנעה במהירות מסחררת עד שנראתה רק כתם לבן. היא התנפלה עליהם וניסתה לזנק לכיוון הצוואר שלהם.

"מפלצת!" צרחה קטניס בבהלה. "טציה!"

"מפלצת!" נאנק פרסי.

קטניס שלפה חץ ושמה על הקשת. המפלצת רכנה על פרסי והפילה אותו. היא כיוונה את פיה לכיוון הצוואר שלו. קטניס שיחררה את החץ והוא פגע בעורה של היצורה וזינק ממנה ללא להשאיר לה נזק או סימן. היא שלפה עוד ועוד חצים וזה רק גרם ליצורה להתעצבן ולנטוש את פרסי כדי לנסות להרוג אותה.

פרסי זימן גל עצום ששטף את היצורה מקטניס. הוא חשב שהיצורה טבעה, אבל מיד היא זינקה עליו מענף גבוה, שהוא תהה איך היא הגיעה לשם. הוא ניסה לשלוף את חרבו אבל היצורה ריתקה אותו לאדמה.

"מפלצת! מחנה! בואו!" צרח פרסי במלוא גרונו בעודו מחרחר מתחת המפלצת כמעט ללא יכולת לנשום.

"בלה!" צרח קול ממעמקי היער. "בלה, לא! תפסיקי! לא לנשום!"

סימני שיניה טבעו את צורתן בגרונו של פרסי. הוא התפתל מכאבים והרגקיש שישות אש שורפת אותו מבפנים. הוא זימן מים ושפך אותם על עצמו. הם היו כמו משכחי כאבים עבורו ברוב המקרים, אבל לא הפעם.

בנתיים היצורה עשתה סימנים כאלו גם על ידה של קטניס.

ואז צץ עוד יצור לבן שנע מהר וריתק את היצורה המשתוללת לאדמה.

"בלה. תרגעי." הוא התחנן. "את תצטערי על זה אחר כך. בבקשה די."

היא בהתחלה ניסתה להאבק בו אבל לבסוף המילים חדרו אליה והתנועות שלה נעשו פחות פראיות.

"בלה, זה אדוארד. אני אוהב אותך. תפסיקי. בשבילי," הוא מילמל ללא הרף עד שהיצורה הפסיקה לנסות להתרומם מאחיזתו.

הוא קם ממנה וניער את בגדיו מאבק דמיוני. הוא הביט על פרסי וקטניס ששכבו על הרצפה, מתפתלים מכאבים וצורחים. "אחח, בלה," הוא נאנח. הוא רכן לצד פרסי ורכן אל צווארו, ומצץ בעדינות את דמו עד שהשרפה בגרונו של פרסי הפסיקה להשתולל.

"הנערה הלוהטת", צרחה קטניס מתוך כאבים.

"מה?" שאל פרסי, מופתע. הוא התיישב והתנשם עמוקות.

אדוארד סיים למצוץ את דמה של קטניס שהיה נגוע בארס של בלה, והיא הפסיקה לצרוח מכאבים ולומר שהיא הפכה לטציית אש.

"אוח, מצטער, פרסי, קטניס. בלה- לא לנשום. היא חדשה, אתם מבינים."

"לא,"מילמלו שניהם ביחד.

"פעם חשבתי שגייסון מושלם ואין לי סיכוי להתחרות איתו," מילמל פרסי בכובד ראש. "ואז אני רואה את... אותך".

"אדוארד. נעים מאד. זאת בלה, ואני בטוח שהיא מצטערת. היא לא הכי בשליטה. היא... משוגעת," הוא אמר.

"לא תירוץ מספיק טוב", אמר פרסי. "היא מהירה. וחזקה. הרגשתי כאילו חמש טרקטורים נמצאים עליי! מה אתם? מפלצות? באתם להשמיד את המחנה?" פרסי נעמד על רגילו אבל לא היה מספיק בשליטה והתנדנד ללא הרף.

"שב," נזף בו אדוארד. "אתה תיפול."

קטניס הרביצה צרחה פתאומית, ואז מילמלה- "פרים! לא, פרים!"

"אני חושב," אמר אדוארד בזהירות. "שהנערה הזאת עכשיו בפלאשבק מטורף," הוא אמר והצביע על קטניס.

בלה, היצורה שתקפה אותם, התיישבה. "אוך, כל כך מצטערת," היא אמרה באנחת צער משונה. "זה מעלה את סך ההריגות שלחי של בני אדם לשניים? או את סך הנשיכות?"

"הם יהיו בסדר," הבטיח אדוארד. "אל תדאגי בלה, הם בסדר."

הפנים של בלה הביעו חרטה עצומה. "לא הייתי בשליטה-"

"לא, פרסי. ממש לא. אפילו לא בכיוון," אמר אדוארד המשועשע. "אפילו קטניס בכיוון יותר ממך," התגרה בו.

"מה?" שניהם השתוממו.

אדוארד נאנח ונעץ מבט רב משמעות בבלה. שניהם ידעו שזה הרגל שטבוע עמוק בטבע של אדוארד לענות לשאולת שאנשים חשבו, בלי לזכור שהם לא יושעים שהוא קורא את המחשבות שלהם.

"אז אתה מבין? זה כזה... פעם! עכשיו אפשר לחקור את היער בלי לפחד מוולדרמוט-"

"נכון. היער הזה מרתק. מעניין אותי כמה הפתעות מצפות לנו בו..."

שתי דמויות צצו מסבך העצים.

"יצורים!" אמר הארי בחיוך. "מה אתם? אנשי זאב? קנטאורים?"

"סליחה?" נהם אדוארד ומייד קיפץ על שתי רגליו בתנוחת תקיפה. "אני ממש לא איש זאב. איכס! כלבים! שלא תעז לדבר אליי ככה!" אדוארד זינק על הארי כאילו הוא יריה מרובה. הוא השטיח את הארי על הרצפה.

ג'יני שלפה את שרביטה. "פוטרגו!" היא לחשה.

משהו בלתי נראה הגן על הארי מאדוארד, שמצא את עצמו נזרק כמה צעדים משם אחורה.

"אדוארד!" נזפה- קראה בלה כשהוא נפל על גבו.

ג'יני ירתה על אדוארד קרושיו. הוא התענה בכאבים על הרצפה. "שלא- תעז- לגעת- בהארי!" היא צרחה בזעם.

בלה זינקה על ג'יני, והפילה אותה כדי שהכאב של אדוארד יפסק.

הארי שלף את שרביטו, והפעם בלה התענתה מכאבים.

"די!" צרח פרסי. קיר עשוי מים חצץ בין הערפדים לקוסמים.

"וואו," אמר הארי בשריקה. "איפה למדת את זה?"

"את מה?" פרסי לא הבין.

"מה אתם עושים ביער של הבית ספר שלנו?" שאלה גיני.

"סליחה? זה לא היער שלכם! זה היער של המחוז שלי!" רשפה קטניס.

"מ- מה? זה היער של מחנה החצויים-"

"של הערפדים," התנגדו אדוארד ובלה.

ואז כולם פרצו בצחוק משחרר, בלי לדעת למה.