היום שאחרי <פיקצר>

מוקדש לכל החברים המדהימים שלי - שאני מרגישה כאילו באמת אני יכולה ללכת איתם עד סוף העולם!!

הפיקצר הזה מסופר מנקודת מבטו של הארי.
מקווה שתהנו.

תודה לבטאית המושלמת שלי, עפרי סנייפ דמבלדור.
=======================================================================================




כשקמתי בבוקר, לרגע אחד, הייתי בטוח שעוד לא קרה כלום.

לא קרה כלום... מכלום. 

הייתי משוכנע שאני עדיין בתוך הארון שמתחת לחדר המדרגות בבית משפחת דרסלי, בן 10, בטוח לגמרי שאני אחד רגיל ואין מה להתייחס לעובדה הזאת בכלל.

ואז - ברגע שבו פתחתי את עייני - הכל חזר אליי במכה אחת. 

*פלאשבק*
הארי ראה את עצמו ליד האגריד...
"אתה קוסם, הארי."

את עצמו, חובש את מצנפת המיון....
"אם לא סלית'רין, אז אולי... גריפינדור!!"

את עצמו בחדר הסודות....
"אני העבר, ההווה והעתיד של לורד וולדמורט"

את סיריוס - מתרחק ממגדל האסטרונומיה על גבו של בקביק...
"אלה שאוהבים אותנו אף פעם לא עוזבים אותנו"

את לורד וולדמורט קם לתחייה...
"דם האוייב שנלקח בכוח, אתה תחייה את יריבך!!"

את סיריוס, נופל לתוך הקשת במחלקת המסטורין...

"הארי, אין מה לעשות, הוא איננו."

"הוא... לא... מת!!!!!"

את עצמו, שומע את הנבואה במשרדו של דמבלדור...
"איש לא יוכל לחיות כל עוד השני ימשיך להתקיים"

את דמבלדור - מת - למרגלות הטירה - והארי מחזיק את הקמיע המזוייף...
"האם זה לא מחזק יותר ליצור שבעה הורוקרוקסים?"

את צייד ההורוקרוקסים והשמדתם...

את המלחמה על הוגוורטס...

את הגופות המוטלות על רצפת האולם הגדול...

*סוף פלאשבק*

בהיתי בקירות החדר, עדיין מעבד במוחי מה שקרה לי, את כל ההרפתקה המסוכנת הזאת, החיים שלי...

אני מסתכל ימינה ושמאלה. נוויל - רון - שניהם רגועים - ישנים - הכל נראה כל כך שליו.

אני לובש את גלימת ההיעלמות עליי. ויורד למטה.

אני לא רוצה מבטים- אני לא רוצה שאלות. אני לא רוצה עידוד. לא טפיחה על השכם. ממש לא. אני רוצה, שקט.

אני פונה למדשאות הענקיות של הוגוורטס. 

אני פונה למגרש הקווידיץ'- שנשרף קליל במלחמה. 

אני נכנס למה שנשאר מחדר ההלבשה. 

אני לא יודע איך. אבל כמעט כולו נותר שלם. ואני רואה אותם.

מדים זהובים אדומים - שעל גבם רקום:

פוטר

כאילו ממתינים בשבילי. שאשוב. שאלבש אותם ואעלה למגרש.

אני יוצא משם. 

אני מסתובב במדשאות הוגוורטס. אני מחפש ניצולים.

מעניין עם הזיזו את הגופה של לורד וולדמורט...

אני פונה לראות.

היא עדיין שם. 

הכעס מבעבע בי.

אני מקווה שתפגוש את ההורים שלי למעלה. אני חושב. וגם את סוורוס סנייפ- ואת דמבלדור - ואת אלאסטור מודי - ואת פרד - ואת סיריוס - ואת כל מי שהבאת למותם בשביל להשיג אל-מוות. אני מקווה שתפגוש אותם. והם ילמדו אותך לקח.

אבל אני יודע שזה לא אפשרי, כי הם כולם בטח בגן העדן - ואילו אני בספק אם לורד וולדמורט יורשה להכנס בכלל לגיהנום.

במחשבה עליזה זו אני פונה לתוך האולם הגדול, בתקווה לפגוש שם נפש חייה.

אני מקווה לפגוש את רון והרמיוני.

משאלתי התגשמה.

אני מסיר את גלימת ההיעלמות. 

הם מבחינים בי.


הם מביטים בי.


עיניי מתמלאות דמעות.

זהו. הכל נגמר. וולדמורט חוסל. אין יותר הרפתקאות. אין יותר להפר חוקים - אין. נגמר. ואם להגיד את האמת- היה לי די והותר מהם.

ואני מביט בשניהם. 

שניהם - שליוו אותי בהכל. שניהם - שנשארו נאמנים לי עד הסוף. ולא עזבו אותי לרגע. גם כשרון עזב - הוא רצה לחזור מיד. בטחו בי בעיינים עצומות. גם ברגעים אפלים. כשלא הייתה תוכנית. שלא היה כלום -

כלום חוץ מהחברות בינינו.

והם מחייכים לי. והם מביטים לי בעיניים.

בעיניים הירוקות שלי. שנמלאו דמעות. שנלחמו מול לורד וולדמורט. עד הסוף.

אני מחבק את שניהם. הם מחזירים חיבוק. ובלי שום אזהרה, כולנו מתחילים לבכות.

כולנו ביחד - שלושה בני שבע עשרה שעברו יותר מכל תלמיד הוגוורטס שהגיע לגיל הזה.

הדמעות זולגות על לחיינו -כל דמעה, דמתה למפל. כל דמעה - הרפתקה שצלחנו ביחד.

אז אם כל דמעה היא הרפתקאה - למה הן לא נגמרות?

כאילו הרמיוני למדה הלטת הכרה, היא ענתה לי.

ענתה לי תשובה שהגבירה את זרם דמעותינו המרובות.

"כי כל החיים והמוות, כל מה שקיים בכל מימד, לפני המוות ואחריו. כולם הרפתקאה אחת גדולה. מעשה קונדס אחד גדול. וגם את כל מעשה הקונדס הזה - מה שלפני המוות ומה שאחריו - את כולם נצלח ביחד"

"תם ונשלם הקונדס."