מסעותיו של אוליבנדר

נכון חשב אוליבנדר אין מוצא אחר... הוא נזכר בעברו יחד עם קטרינה.

במהלך שנות העשרים לחייהם, אוליבנדר וקטרינה היו חברים קרובים מאין כמוהם, הם ידעו הכל אחד על השני קטרינה ידעה על החיבה של אוליבנדר לשרביטים ואוליבנדר ידע על חיבתה וכשרונה של קטרינה לניבוי עתידות. לילה אחד, כאשר שוטטו בסמטת דיאגון וחיפשו עבודה משהו מוזר קרה לקטרינה, האישונים שלה התרחבו והיא החלה להזיע, לפתע היא החלה לדבר "השרביט המנצח, השרביט השני בכוחו לשרביט הבכור אותו ייקח רק אחד... על שרביט זה יהיה קרב, קרב גדול ! השרביט הזה יהיה עשוי מעץ הצינית הזקן ביותר ומנוצת עוף החול המפואר ביותר."
אוליבנדר הבין שלא קטרינה מדברת כי היא בעצם לא מבינה כל כך בשרביטים, ושנית היא דיברה אחרת.

אוליבנדר ניחש שהיא גילתה את העתיד.

יום למחרת שאל את קטרינה על האירוע אך היא לא זכרה כלום וחשבה שאוליבנדר צוחק עליה, מיד נעלבה, הפנתה את גבה ויצאה מביתו.
אוליבנדר היה מדוכא.
הוא ידע שקטרינה נעלבת בקלות אבל איך היא לא זוכרת ?

במהלך כל השבוע אוליבנדר לא ראה את חברתו בכפר וגם לא בסמטת דיאגון והחליט שכדאי לו לשכוח ממנה. זה לא היה קל. לא עבר יום שהוא לא התגעגע לחיוכה...
ואז, יום אחד, הוא החליט להפנות את תשומת ליבו לנבואה. "על שרביט זה יהיה קרב, קרב גדול..." חזר אוליבנדר אחר דבריה של קטרינה. "השרביט השני בכוחו לשרביט הבכור !" אמר לעצמו אוליבנדר.
הוא חייב למצוא את השרביט הזה.

אוליבנדר זכר, כשעמד מול חצי רוחתה של קטרינה איך שנים, עשורים, חיפש את יערות הצינית העתיקים ביותר, ואז נתקל בחוקר שהורא לו ללכת לאותו יער בו שכנה קטרינה.
ועכשיו הוא עומד פנים אל פנים מול אהובתו, רק אחד ישאר חי (אם אפשר לקרוא למצב שקטרינה נמצאת בו חיים) בעוד השני מות ימות...

אבל שאלה אחת צצה במוחו איך היא עכשיו יודעת על הקרב ?

(קטרינה)

"אני יודעת על מה אתה חושב... איך אני יודעת על הקרב ? זה סיפור ארוך.
"אני רק צריכה שתדע שני דברים, את הכפר לא עזבתי מרצוני, והדבר השני הוא ש..." היא הסמיקה (בערך) "שאני עדיין או-אוהבת אותך...
"או קיי, אז אחרי שעזבתי את ביתך נתקלתי בחבורת קוסמים גנבים שחטפו את הטבעת שלי. אני רדפתי אחריהם עד שהגעתי למערה, ולקחתי חזרה את הטבעת בכך שגרמתי להם לקפוא במקום בעזרת קללת הפטריפיקוס טוטאלוס אך שכחתי את הדרך חזרה. הלכתי ימים, לילות, שבועות, חודשים ולא מצאתי את הכפר, אפילו לא ראיתי את לונדון ! ואז בטעות נכנסתי ליער וניסיתי למצוא בו פירות, אך היה בו רק סוג אחד של עצים" היא הצביעה על העצים שמסביב לאי עליו עמדה "צינית".
"כעבור מעט זמן הגעתי לשולי הביצה וראיתי סירה, נכנסתי לתוכה והיא הושיטה אותי לאי הקטן הזה. ואז שמעתי קולות האי הזה יכול לגרום לך להישאר בחיים כמה זמן שתרצי... אני, עדיין הייתי יחסית צעירה והחלטתי להיענות בחיוב להצעה ששמעתי בגלל שרציתי לחיות חיים ארוכים וטובים. לאחר שניענתי לתשובה בקע הקול מהעץ בתנאי אחד שאלתי את העץ מהו התנאי הזה והוא ענה את תהיי הנשמה והמגנה של העץ הסכמתי.
"פתאום התרוממתי מהאדמה מלאת הטחב והסתובבתי באוויר, הרגשתי איך הגוף שלי אט אט נעלם, אך לא עד הסוף, ואז התחרטתי על החלטתי, אך לא יכולתי לחזור למצבי הקודם, עכשיו אני צריכה לחיות חיי נצח בתור דמות כזו." אמרה והצביעה על עצמה.
ואז היא החלה לבכות.
אוליבנדר התקרב אך היא קראה "אל תתקרב ! אחרת העץ יציע לך הצעה שלא תוכל לעמוד בפיתוייה ותהפוך להיות כמוני !" היא צעקה את המשפט האחרון ואוליבנדר נרתע וצעד אחורה בהיסוס.
"אז הדו קרב יחול עכשיו ?"
"אז הדו קרב יחול עכשיו."

והם החלו.

עוד על הדו קרב בפרק הבא. מחכה לתגובות !

הפרק הקודם		הפרק הבא