היום הכי גרוע

רון נשען מול המראה ועצם את עיניו בחוסר אונים. אם רק היה לו מחולל זמן הוא היה חוזר בדיוק יממה אחת אחורה, כשהיה בשיעור השיקויים בקורס ההילאות שלו. ואז הוא היה... מנפץ את הקדרה של השיקוי? מזהיר את עצמו לא לשתות משיקויים לא מזוהים? מגלה לעצמו שזה בעצם השיקוי ששלוק אחד מנו מעניק שעה של מזל רע, הכי גרוע שרק יכול להיות, אז שעדיף שלא ישתה ממנו כוס שלמה מלאה עד גדותיה? הוא שמע נקישה בדלת האמבטיה שנפתחה בקול צורמני, בלי לחכות לתשובה. מולו עמדה הרמיוני, זועמת; שערה התקרזל כלפי מעלה, פניה האדימו, היא עמדה כשידה האחת על מותנה והיא מחתה את מצחה בעקשנות סוררת. "רונלד וויזלי," היא ביטאה את השם שלו כאילו זה דבר מסוכן. "אתה יכול אולי להסביר לי מה היא עושה פה?" רון בלע רוק ונשא מבט מתפלל לשמים. "כן, אה," גימגם לבסוף. "את לא תאמיני איזה סיפור מצחיק..."

זה היה יום מהסוג שרון הגדיר כיום-חסר-מזל-שרק-יעבור-בשם-מרלין-מהר. היה צריך להיות לו ראיון עבודה לחברת בניה למשרה חלקית, כזו שמאפשרת לו להמשיך עם לימודי ההילאות שלו ולהשיג מספיק כסף בשביל לממן אותם. אבל השעון המעורר לא צילצל בזמן ורון התעורר בשעה איחור, מגדף את המוגלגים שהמציאו את החפץ הארור הזה שרון החליט מה המקום הראוי לו ושיהיה טוב אם גם כל השכנים ידעו מה דעתו בעניין. הוא התהלך ברחבי מסדרון הדירה השכורה שלו בסהרוריות ישנונית והצליח ברוב כישרון לעקם את הרגל השמאלית ולדפוק את הברך בשפיץ לא מזוהה. הוא קיפצץ בגמלוניות על רגלו הפצועה פחות עד שהגיע לחדר האמבטיה, שם רכן על הכיור והביט בבבואתו בריכוז. מה זה הדבר הזה ש-? הוא ילל כמו של חיה פצועה והקפיץ את הרמיוני שישבה על הספה בסלון והקשיבה לחדשות. "מה קרה?" היא הגיעה אליו במהירות שגרמה לרון לחשוב שאולי התעתקה אליו. "את ראית את ה- דבר - הזה?" אמר והצביע על אפו בדיכדוך תערומתי ותלה בה מבט שמאשים אותה בכל הצרות שבעולם. "אני לא יכול לצאת מהבית! אני לא יכול להראות את הפנים שלי ב-" הרמיוני הביטה בו בנזיפה שלא הייתה מביישת את גברת וויזלי. "נו, אל- תזוז! אוף. אני יכולה לסדר את זה אם רק תשב רגע בלי ל-" רון מיצמץ כשהפצע מלא המוגלה המגעילה ששלט על חצי מהפנים שלו נעלם. "תודה, הרממוני! מה הייתי עושה בלעדייך?" היא הביטה בו במין חיוך עקמומי לנוכח מצבי הרוח המשתנים שלו אבל לא ענתה ורק צחקה כששעט משם למטבח וחטף כוס בירצפת ומאפה לא מזוהה ואחז באמתחתו תיק מסמכים. ואז, בקול נפץ רם, הוא נעלם ובדירה נשארו רק הרמיוני ושני גבותיו המגוזררות של רון.

"שיט," הוא מילמל לעצמו כשנחת במרחק של חמישה קילומטר מהמקום אליו כיוון, ללא גבות ועם כתם רטוב על בגדי המוגלגים שלבש ברישול. הוא נגס מהמאפה שהפיץ ריח תפוחים ואז ריחרח אותו בחשדנות וזרק אותו לפח הקרוב ביריקה. את שאר הדרך עשה ברגל עד שהגיע למין מבנה אפרורי סתמי שעליו שלט שמכריז "פרסי בנייה בע"מ". הוא נשם עמוק וניסה לעטות הבעה קצת פחות מכוערת על הפרצוף חסר-הגבות שלו. הוא ניסה לא לחשוב על הבושות ועל הבטן המקרקרת שלו ונכנס בשקט. בלובי הייתה פקידת קבלה משועממת שלא טרחה להרים את מבטה לעברו כשכיוונה אותו לקומה העליונה שם משרד המנהל הראשי. הוא לא רצה לעלות בקופסא האפורה המוזרה שלתוכה ראה שנכנסו כמה אנשים אחרים. הוא התחיל לטפס במדרגות ובסוף הגיע לקומה חמישים מתנשם-מתנשף בקולניות. הוא דפק על הדלת. "פתוח!" הוא ניסה לפתוח אבל הידית כאילו נתקעה. בסוף מילמל לעצמו "אלומהורה" במקום להאבק עם הדלת המטופשת. בפנים היה חלל גדול שמעוצב בטוב טעם לא יומרני כמו שציפה. היה שם חפצים סטנדרטים: זוג כיסאות מסתובבים, שולחן, קירות לבנים חלקים, מראה (שממנה רון התעלם בהפגנתיות) וריבוע מלבני גדול על השולחן אליו מחוברת מקלדת ולידו, רון זיהה בגאווה, טלפון. הוא התיישב על כיסא מול אישה בת גילו. היה לה הבעה רצינית ותלתלים בלונדינים. "כן," מילמלה אליו וחיטטה בערימת הניירת הגדושה. "אני בגלניסטית, מצטערת; אבל אני כבר מוצאת את זה... רונלד וויזלי?" שאלה ושלפה מסמך. הוא הינהן בפיזור נפש ולחץ את היד המושטת שלה. "נעים מאד. בדרך כלל פרסי עושה את זה אבל הוא יצא ל- אממ- חופש ואני מחליפה אותו בניהול בנתיים. אני לא מבינה איך הוא לא טבע כאן מרב עבודה-" היא ציחקקה כאילו מבדיחה פרטית שמובנת רק לה. "בכל מקרה, אני אנבת'." "אה, כן," אמר רון בהיסוס וניסה להפסיק ללטוש בה מבטים ולהגיר רוק. לא היה נראה שהיא שמה לב. "אני מניח שאת כבר יודעת מי אני." אנבת' חייכה והציע לו שתייה מבקבוק. אחר כך מזגה גם לעצמה וכיבדה אותם בעוגיות. "כן, טוב. אז-" היא חייכה אליו בחמימות. רון התחיל להחוויר בפתאומיות. הוא קפץ ממקומו ונעמד על הכיסא. "מה- בשם מרלין-" עיניו יצאו מחוריהן כשמבול עכבישים הציף את הרצפה. אנבת' פלטה צרחה מבוהלת ונעמדה גם על הכיסא המסתובב שלה. רון הופתע מהתגובה שלה יותר מאשר העכבישים;למרות השיער שלה הוא לא טעה לחשוב שהיא בת מהסיגנון הטיפוסי. הוא היה בטוח שהיא, כאילו, תצחק ותסלק את העכביש בהידיים חשופות. "זה, אממ, תקלה," היא מילמלה בלחץ וחייגה לאיזה מספר שאליו צרחה בקשות לתגבורת. "כן, טוב," רון חייך כאילו כאבו לו השיניים. "אז יש לי מין פוביה מטופשת כזו מעכבישים. מאז שפגשתי באופן אישי, אה," הוא רצה להגיד את ערגוג; עכביש המחמד הענק של האגריד שהייתה מפלצת שרצתה לאכול אותו ואת הארי. אבל אנבת' לא הייתה קוסמת. וחוץ מזה, זה התחיל הרבה לפניי כשפרד - או שזה היה ג'ורג'? - הפכך את הדובי שחיבק לעכביש ענק ושעיר עם רגליים ש... הוא קלט שלט גמר את המשפט אז הוסיף בחיפזון "כמה מקרים פחות נעימים איתם." "המפף. אני מבינה." אמרה בכובד ראש. "אני די ברחתי מהבית שלי בגיל שבע בגלל העכבישים ש... בכל מקרה. אני מקווה שיטפלו במחדל הזה. מהר." רון לא ידע מה לענות אז רק הינהן לעומתה. לא היה נראה שהתגובה הצוננת שלו מפריעה לה. "נחמד לדעת שאני לא היחידה שצורחת מעכבישים," אמרה בחיבה. רון הפשיר מעט. "כן, אה. בכל מקרה, הייתי מעדיף שנשמור על זה בינינ-" הדלת נפתחה בעוצמה ודרכה נכנסו שני מדבירים עם חליפות נוגדות אש ומה שזה לא יהיה. הם הרימו גבה לנוכח העכבישים הפצפונים שמהם הבוסית שלהם פחדה, אבל לא אמרו מילה. כשהם הסתלקו, בלי להבין מה קורה איתו, רון החליט שהוא מוכרח להרגיש את השפתיים הורודות שלה על שלו ואת התלתלים הקופצניים שלה אחוזים בידיו. הוא לא בדיוק הדחיק את העובדה שהרמיוני היא החברה שלו אלא פשוט התעלם ממנה לכמה רגעים. לכמה דקות הנשיקה הייתה הדבר הכי טוב שקרה לו בלחיים, עד שאנבת' קמה מהטרנס וסטרה לו, ואז הודיעה שהוא מפוטר, או לא התקבל בכלל, או מה שלא יהיה, שרק יסתלק משם. הוא הביט בה לרגע בריכוז ומיצמץ, לא מבין מה קרה איתו, ואז יצא מהחדר והתעתק לדירה. שם הוא החזיר לעצמו את הגבות הסוררות והחליט שלפחות יסיים את היום הסיוטי הזה בקצת שינה. ואז הוא התעורר כשאנבת' יושבת לצידו על מיטתו וההבעה שלה היא אני-הולכת-להרוג-אותך. היא ניסתה לחלץ ממנו הסבר מה היה הדבר הזה, הגועל נפש האנוכי, כך כינתה אותו, שעשה לה. הוא ניסה להצתדק שלא היה לו מושג מה הוא עושה אבל היא הייתה מפחידה מאד כשכיוונה עליו סכין והוא מצא את עצמו ממציא סיפורי הסבר על ימין ועל שמאל.

ואז, קרה הנורא מכל- היא האמינה לו וסלחה לו! היא החליטה להישאר ובדיוק ברגע שהרמיוני חזרה לדירה מקניות הוא נפל עליה בטעות, על המיטה שלו. לרגע הרמיוני ראתה את זה והוא הסמיק, ואזהוא ברח משם ונכנס לשירותים.

"פשוט היום הכי נורא בעולם," סיכם בעגמומיות להרמיוני המצחקקת. "הכי-הכי נורא בעולם."