לוסי פורטס

כל הסיפור מתרחש אחרי שדמבלדור מת, ווולדמורט הובס. 

רק שתדעו :)

'איזה עולם משעמם' חשבתי בעודי שוכבת על המיטה ובוהה בתקרה. 
בזווית העין ראיתי את שאר החדר, אפור וריק. 
עוד לא העברנו הכל, לא שיש הרבה להעביר... 
"היי מותק, לוסי רוצה לדבר איתך, היא בחדר" שמעתי את אמא אומרת לאבא בלחש, או שזה רק נשמע ככה כי הדלת שלי הייתה סגורה. 
נשמעה דפיקה בדלת.
"כן אבא" אמרתי והתיישבתי במיטה.
הוא נכנס לחדר והתיישב ליד. "אמא אמרה שיש לך משהו לספר לי" אמר בעדינות.
"קיבלתי מכתב" חיוך התפשט על פניו. "לא כזה מכתב, זה מכתב שילדים שלחו כדי לעבוד עליי" 
החיוך נעלם. "למה את חושבת ככה?" שאל.
הושטתי לו את המכתב.
הוא לא נראה מופתע, הוא נראה כועס. מאוד כועס.
"מה קרה אבא?" שאלתי בחשש קל.
"את מאמינה לזה?!" שאל אבל לא חיכה לתשובה ."אני אמרתי להם בפירוש שאני לא רוצה שתלכי לשם!" "אבא, על מה אתה מדבר?" שאלתי, מבולבלת.
"לא חשבתי שגם את קוסמת, או יותר נכון קיוויתי שאת לא" ענה, ומבט פראי בעיניו.
"אבא, על מה אתה מדבר?" כבר כמעט צעקתי.
הוא נאנח והחל להסביר: "אני נולדתי למשפחה של קוסמים ולמדתי בבית הספר הזה, ואני יודע שהם משוגעים שם. הם האמינו שאיזה ילד אחד בגלל שהוא נולד ביולי הוא הנבחר והוא יציל אותנו מהלורד וולדמורט. אמא לא יודעת" הוסיף. 
אני בהיתי בו, לא ידעתי מה להגיד או לחשוב.
"אני יודע שזה הרבה, אבל בבקשה אל תלכי לשם" אמר בעדינות. 
"זה פנימייה?" שאלתי בלי לחשוב כל כך. 
"כן, זאת פנימייה ולומדים שם מקצועות לא רגילים ושולחים מכתבים עם ינשופים וכותבים עם נוצות ונייר קלף" המחשבה היחידה שחלפה בי זו: 'פנימייה. פנימייה זה אומר מקום אחר, אנשים אחרים , תלמידים אחרים. חופש!'
"אבא, בבקשה תן לי ללכת לשם, שם לא יציקו לי ויגידו שאני מוזרה. בבקשה אבא!" התחננתי. 
הוא הסתכל עליי, קצת באכזבה, ואמר: "אני מוכן, אבל אל תספרי לאמא שלך בשום פנים ואופן, אסור שהיא תדע. אנחנו צריכים ללכת לסמטת דיאגון לקנות שרביט וכאלה, מחר את יכולה?" פתאום הכל נראה הרבה יותר יפה וטוב.
"מחר מצוין!" אמרתי בהתרגשות וחשבתי: 'אני הולכת ללמוד בפנימייה! איזה כיף!' 
אמא נכנסה לחדר. "מה קורה? מצאתם מי זה?" שאלה.
"לא, אבל אבא מצא פנימייה שאני הולכת ללמוד בה!" עניתי לה בהתרגשות.
"מצוין! אבל תבואי בחופשות, כן?" שאלה בציניות.
היא יודעת עד כמה חיכיתי להזדמנות כזאת.
"קדימה, בואו נלך לאכול".
שלושתנו יצאנו מהחדר והלכנו לאכול ארוחת ערב.

הפרק הקודם		הפרק הבא