הזיכרון האמיתי-פיקצר

נכתב ביחד עם ronironironi המושלמת המהממת המדהימה המלכה!!!!!

תמיד קיטש גרם לה לגחך ולגלגל עיניים ביאוש. היא הייתה אלת הנישואים, וזה ברור מאליו שהיא תתנגד לקיטש או כל דבר אחר שמזוהה עם האויבת הכי גדולה שלה, אפרודיטה, אלת האהבה.
לפניה עמדו הזיכרונות המשותפים של הזוג הרומנטי עד אימה, פייפר וליאו, והיא תהנה למחוק אותם כמו שלא נהנתה בכמה מאות השנים האחרונות. זה היה ההמחשה של הנושא הכי בוער בכל הריבים שלה עם אפרודיטה.
יש לפניה זוג מאוהב מאושר, למה היא צריכה להפריד בינהם, תמיד אפרודיטה שואלת. אבל היא לא מבינה שהנישואים מבוססים לא רק על אהבה אלא על התאמה. ולמרות כמה שזה מצער את אפרודיטה, ואולי דווקא בגלל זה, היא חייבת להפריד בינהם ולשתול בזיכרונות של פייפר את ג'ייסון. כי פייפר וג'ייסון לא יהיו רק זוג מאושר, אלא גם אמא ואבא מאושרים.

"את מרגישה בסדר?" שאל ליאו בטון מודאג.
"כן, הרבה יותר טוב מבסדר," חייכה פייפר.
ליאו הביט בה בפקפוק. "כמה שתית, אה?"
היא הביטה בו בתערומת. "ממש קצת," היא רטנה ועווית עצבנית עברה בפניה. "ואני מרגישה מעולה. לילה טוב." היא קמה ממקומה ופנתה לצאת מהחדר. היא צעדה בהפגנתיות שני צעדים קטנים ועקומים לעבר הדלת ואז נפלה על הרצפה הקרה.
ליאו הזדרז לקום ממקומו ולעזור לה לקום. "ממש הגזמת עם השתייה, בטח בתור מישהי שזו הפעם הראשונה שלה."
פייפר נאנחה. "יש לי בחילה," היא הודתה.
"תשעני עליי," הוא הציע לה את ידו. "אני יעזור לך להגיע אל החדר."
"תודה," היא חייכה ונשענה עליו. למרות הבחילה והפחד שהנהלת הפניימיה תגלה שהיא שתתה אלכוהול- זה המצב שהיא הכי רצתה להיות בו. מחובקת בזרועו של ליאו, בטוחה מהסכנות. והיא הייתה מסכימה להישאר ככה, לנצח.
הם הזדחלו לאיטם במסדרון, בעוד פייפר משהקת. "איך אתה כזה... יציב?" היא שאלה. "שתית הרבה יותר ממני."
"זה לא הפעם הראשונה שלי," הוא ענה בשקט.
הייתה שתיקה. "אתה יפה, אתה יודע?"
ליאו גילגל עיניים. "ששש, מלכת היופי. אנחנו כבר בחדר. את סתם אומרת שטויות כי את שיכורה."
"לא נכון."
"טוב, בטח. תודה?"
פייפר חייכה לעצמה.
הם נכנסו לחדר שלה. למרות שזה פניימיה היה לה חדר לבד- ככה זה כשאבא שלה הוא שחקן מפורסם עם קשרים טובים להנהלה של הפנימייה.
"לילה טוב," אמר ליאו. "אני מקווה שמחר תרגישי יותר טוב."
"כן." היא ענתה ביובש.
"ביי, אני הולך," הוא הודיע.
"תישאר," היא ביקשה.
"למה?"
"אני פשוט צריכה אותך... לידי."
ליאו נאנח והתיישב על השטיח הרך.
פייפר הביטה בו רגע ארוך, ואז נישקה אותו. בהתחלה הוא היה מופתע והחזיר לה נשיקה, ואז מיד התנתק ממנה.
"למה?" היא מחתה. היא הרגישה את האדום מתפשט לה בלחיים. היא הרגישה דחויה.
"לא רוצה לנצל אותך," הוא הסביר. "את לא באמת בשליטה. את לא עושה מה שאת רוצה. את רק חושבת את זה."
"אני לא," נעלבה פייפר. היא כיסתה את ראשה בשמיכה. "לילה טוב. להתראות."
"מה?" שאל ליאו. "אוך, פייפר, את לא חושבת שאני לא אוה- שאני לא רוצה את זה. אני פשוט לא רוצה את זה ככה."
פייפר התיישבה על מיטתה."ואני כן רוצה."
ליאו נאנח, והשתרר רגע של שקט.
"נדבר מחר," אמר ליאו לבסוף ופנה לצאת מהחדר.
"נשק אותי," אמרה פייפר נואשות. במילים שלה נארגו שכבות של שכנוע, שגם אם ליאו לא היה רוצה, הוא היה מוכרח.

הרה אף פעם לא תבין למה אפרודיטה כועסת עליה.
הרה עומדת בכל רגע להפריד בין הבן המכוער עד טירוף- על זה גם אפרודיטה הסכימה- של הפייסטוס ובין הילדה היפייפיה של אפרודיטה.
במקום בן הפייסטוס המכוער פייפר תקבל את ג'ייסון, בן יופיטר, פראיאטור רומא ובחור חתיך מאוד- טוב, נו גם על זה אפרודיטה הסכימה- הרה לא רואה מקום לאכזבות.
אחרי הכל, הם יהיו מאושרים ביחד.
זיכרון קיטשי נוסף של פייפר וליאו עבר אל מול עיניה של הרה.

כוכב זעיר נצץ בשמי הלילה השחורים.
פייפר נשענה על המעקה המאולתר שבנה ליאו.
ליאו עמד לידה ובהה בשמיים בכמיהה כאילו ציפה שעוד רגע יפול עליהם דרקון מתכת ענק.
דרקון מתכת ענק?!?!
מאיפה זה הגיע?!?!?
פייפר הבינה שהיא מביטה בליאו יותר מידי זמן.
היא הסיטה את מבטה וניערה את ראשה.
"קרה משהו?" היא שמעה את קולו של ליאו.
"לא, שום דבר לא קרה. אני בסדר" היא ענתה בלחש.
היא לא הבינה מה קורה לה.
התחושה המוזרה הזאת בבטן שעלתה ועטפה את כולה.
ליאו הניח את ידו על ידה של פייפר והסתכל לה בעיניים.
הלב של פייפר פעם כמו משוגע.
"את בטוחה? אני תמיד יכול לדאוג לחפש לך רופא טוב." הציע ליאו וחיוך ענקי התפרש על פניו.
"ואיך קוראים לרופא, דוקטור ליאו?" פייפר עלתה על העוקץ של הבדיחה.
"דווקא דוקטור ואלדס, אבל אם את מתעקשת אפשר לקרוא לדוקטור ליאו." ליאו חייך חיוך גדול אפילו יותר ורכן כדי לנשק את פייפר.
פייפר התרחקה ממנו בכמה צעדים גדולים ואמרה "דוקטור, אני מבקשת ממך לשמור על מקצועיות! מלבד זאת, כבר יש לי חבר!".
"מי החבר הזה שלך? זה הואלדס החתיך ההוא?" שאל ליאו ושינה את הבעת פניו המחוייכת להבעה יהירה.
"לא, מה פתאום?!?!? החבר שלי זה דילן המדהים!" אמרה פייפר שלא הצליחה להמשיך בהצגה ופרצה בצחוק.
"דילן?! מה יש בדילן שאין בי?!?!" ליאו עשה פרצוף נעלב, התקרב אל פייפר ולכד אותה בחיבוק.
פייפר צחקה בטירוף עד שליאו סתם לה את הפה בנשיקה סוערת שגרמה לפייפר להרגיש שהעולם מסביבה נעלם לגמרי ורק היא וליאו קיימים בו.
רק כשליאו והיא נפרדו מהנשיקה המציאות חזרה אל פייפר.
היא הביטה אל שמי הלילה, עדיין נעולה בחיבוקו של ליאו, בדיוק כאשר כוכב נופל עבר מעל לראשם.
"תביע משאלה." לחשה פייפר לליאו.
"שיהיו לנו עוד אלפי לילות כאלה."

בשנייה אחת מהירה הכל נעלם.
רגע אחד פייפר ישבה באוטובוס, כולה מאושרת, ומחזיקה את ידיו של החבר שלה,ליאו, וברגע שלאחריו, כלום.
כל חייה חלפו לה מול העיניים במהירות.
התמונות נעצרו כשהגיעו לתקופה שבה הגיעה ל"בית הספר קיום בטבע".
היא וליאו שנפגשו ליד בפעם הראשונה.
פתאום נחרט שם מישהו אחר.
מוכר אך באותה העת גם לא מוכר.
נער בלונדיני בעל צלקת קטנה על יד פיו.
התמונות נעו באיטיות יותר ובכל תמונה הנער הבלונדיני התווסף אליה או החליף נער אחר.
לא סתם נער אחר.
ואז הבזיקה התמונה של הנשיקה הראשונה של פייפר וליאו.
ליאו נמחק מהתמונה. הנער הבלונדיני הופיע במקומו.
וכך התמונות המשיכו לנוע ולהשתנות.
ליאו עמד מולה.
מסוחררת ומבולבלת היא נישקה אותו.
נשיקתם האחרונה.
הכל נעלם.
פייפר ישבה באוטובוס, כולה מאושרת, ומחזיקה את ידיו של החבר שלה.
ג'ייסון.