שקרים קטנים ולבנים

היי לכולם, רק רציתי להגיד שזה הסיפור הראשון שאני כותבת ולכן אשמח מאוד אם תגידו לי מה אתם אהבתם ומה צריך לשפר.

אני מקווה שאמצא זמן לכתוב בכל יום, בכל זאת אני בכיתה י'ב. 

אוהבת אותכם המון ואני מקווה שתהנו!

^שא-לוהים יפנק אותכם^

אן גלימור נחה במושב האחורי של מכונית הפולקסווגן הלבנה של הוריה. רחובות העיר מלאי החיים חיזקו בה את הרצון לצעוד ברגל ולנשום את האוויר מלא הפיח של לונדון, אבל בגלל זוג ההורים העקשניים שלה היא נאלצה לנסוע במכונית הקטנה והישנה. הצבעים והצורות שנשקפו דרך החלון הזכירו לה את הקיץ הנהדר שעבר עליה. היא נזכרה בכל השעות בהן בילתה בשוטטות בעיר עם אמה ואביה בקניות של ספרים, ממתקים, בגדים ומזכרות. היא גם ביקרה במוזיאונים מיוחדים והכירה מסעדות חדשות. היא אהבה את הקיץ כמו שהיא אהבה שוקולד ואמבטיות חמות מלאות קצף, ואולי אפילו יותר. לפעמים במהלך החופשה כשהיתה מטיילת עם שמלה קיצית ותיק גב ורוד בכדי להעביר את הזמן, אנשים עם מבטא מצחיק שלא הכירה היו מבקשים להצטלם איתה, והיא כמובן היתה נענת בחיוב, מחייכת חיוך גדול למצלמה ומרימה את האגודל בשובבות.

לאחר כמה דקות שחלפו במהירות, אן יצאה מהמכונית ועזרה לאביה להוציא את המזוודות הכבדות שלה מתא המטען, והלכה בעקבות אמא שלה לתוך תחנת הרכבת האגדית, קינג קרוס. זאת לא הפעם הראשונה של הוריה בקינג קרוס, הרי בכל פעם הם מלווים אותה לרכבת ובכל סוף סמסטר הם מחכים לה מלאי געגועים, אך בכל שנה מחדש ההתרגשות נפרשת על פניהם והעיניים שלהם נוצצות. בעוד שאבא שלה גורר את התיקים הגדולים שלה, אימה שילבה את זרועה בזרוע שלה ונשיקה את מצחה אין ספור פעמים. אן אהבה את הוריה ללא גבול אך לפעמים זה עיצבן אותה שהם מתנהגים אליה כיאלו היא עדיין אותה ילדה תמימה בת 4. הם עברו בהתרגשות את השער הקסום ברציף תשע ושלושה רבעים, מלאים התלהבות כמו בפעם הראשונה.

"מתוקה, את יודעת שאני ואבא מאוד מאוד נתגעגע אלייך, במיוחד אחרי שהתרגלנו לראות אותך כל יום במשך חודשיים"

"כן אמא, אני יודעת, גם אני נורא אתגעגע אליכם" אמרה אן בכנות גמורה וחיבקה שוב את אמה.

"תשמרי על עצמך ותלמדי טוב" אמרה רוזי וליטפה ברוך תלתלים ארוכים הצבועים בסגול.

"מבטיחה"

לאחר שחיבקה שוב את אמא, פנתה אן להביט על אביה. הוא עמד שם, גבוה וחסון, ההפך הגמור לממדים הצנומים והקטנים שלה, והביט בה באהבה. היא ניגשה אליו וחיבקה את מותניו בחוזקה. היא כל כך אוהבת אותו, הוא תמיד היה האבא הכי טוב אי פעם, תמיד.

רוברט התקופף עד שעיניו היו באותו הגובה של אן, ואחרי רגע שינהם התחילו לדקלם יחד:

"תלמדי, תחקרי, אל תפחדי לגלות את העולם, תבלי, תצרחי ותראי לכולם מי את. ואם מישהו אומר לך שאת גמדית גינה, תגידי לו - זאת לא אני הנמוכה אלא הגבוה זה אתה!" 

אן ציחקקה בשקט, את זה הם תמיד שרו יחד, מאותו היום הראשון בגן שכל הילדים קראו לה 'גמדית גינה'

"אני אוהב אותך, אפרוח" הוסיף בלחישה רוברט באוזנה של אן.

אן מתחילה את שנתה השישית בהגוורטס, האם היא סוף סוף תגלה את האמת?

		הפרק הבא