החצי השני שלי

התקופה שאחרי המלחמה הגדולה הייתה קשה במיוחד, ולא הרבה אנשים הצליחו לשרוד ללא חבריהם. 

נוויל לונגבוטום איבד את כל משפחתו בגלל אוכלי המוות, וכל חבריו כבר התחתנו והקימו משפחות. הוא היה לבד בעולם.

ערב אחד, כשישב בבית קפה קטן והירהר על משמעות המלחמה, ניגשה אליו אישה בלונדינית יפה, שנראתה מוכרת להפליא.

"נוויל?" היא שאלה בחשש. 

"לונה?" הוא התפלא.

שני החברים נדהמו לפגוש אחד את השני אחרי כל כך הרבה שנים. המלחמה השאירה בשניהם צלקות, שינתה אותם בצורה שכשבר קשה להאמין שהיו אותם אנשים שהיו.

"מה את עושה פה? חשבתי שהכרת מישהו בצבא ועברת לגור איתו באוסטרליה."

לונה התיישבה מולו.

"באמת הכרתי מישהו, אבל זה לא עבד. הוא היה נוקשה מדי לחוקים, בקושי נתן לי חופש לעשות כרצוני. הוא היה תקוע בתקופה שבה נשים היו עקרות בית ולגברים היו את כל הזכויות."

"זה נורא." אמר נוויל בזעזוע. "ומה קרה?"

"עזבתי אותו וחזרתי לאנגליה." היא ענתה.

"אה, בסדר..."  הוא מלמל בהתרגשות מוסוות וערבב את הקפה שלו.

מאז ומעולם היה לו עניין קל בלונה לאבגוד, והעובדה שעכשיו היא חזרה לאנגליה נתנה בו תקווה שאולי סוף סוף יכול לקרות ביניהם משהו.

שניהם ישבו יחד ודיברו על הזמנים בהוגורטס ומה הם עשו כשסיימו את לימודיהם, עד שנוויל אזר אומץ ולבסוף שאל: "יש לך איפה לישון?"

"כן," היא ענתה ברוגע. "אני אמרוה להישאר אצל בת דודה שלי, אבל ממש אין לי כוח אליה. היא כל כך מסודרת וסטרילית, אני פשוט לא מסוגלת להיות לידה."

"את יכולה להישאר אצלי, אם את מעדיפה." נוויל אמר במהירות. לא היה לו מושג מאיפה הגיע כל הכוח הזה. תמיד פחד להתקרב לבנות, ואולי בגלל זה הוא תמיד נשאר לבד.

לונה חייכה. "אני אשמח."

נוויל שילם את החשבון לשניהם ולקח את לונה לביתו.

הוא לא גר בבית גדול במיוחד: בקתה קטנה בחלק הכפרי של העיר, היכן שהשטחים הירוקים שלטו וחיות הבר התרוצצו.

"אז... זה הבית שלי. זה לא הרבה, אבל-"

"זה מקסים!" חברתו קטעה אותו והחלה לרוץ בדשא הירוק שמול ביתו.

נוויל צפה בה מרימה גור ארנבים אבוד ומשחקת איתו בצמחייה הרבה, ומיד הרגיש כיצד הוא מתאהב בה מחדש. הוא חש בכל הטוהר והטוב שהיה בה, את האהבה שלה לחי ולצומח, לביטחון שלה בחיים. 

הוא התקרב אליה ונשכב על ידה בדשא.

"תסתכל על הענן הזה!" היא קראה בחיוך. "הוא נראה כמו פרפר!"

נוויל צחק ועקב אחרי אצבעתה. הוא הצליח לראות רק ענן, דמיונו בכל הקשור לצורות בעננים היה מוגבל מאוד.

הנער הבוגר לא הצליח להבין איך אחרי כל התלאות והסבל שעברה, אותה אישה הצליחה לשמור על שמחת החיים והילדותיות שלה. הוא קיווה שיום אחד יצליח לראות את העולם דרך עינייה. 

"על מה את חושבת?" הוא שאל בשקט.

"על אבא שלי." היא ענתה. "תמיד האמנתי שהוא אדם טוב, ואני עדיין מאמינה שהוא אדם טוב, אבל לא משנה כמה אני מנסה, אני לא מצליחה למצוא דרך לסלוח לו על הפעם שהוא הסגיר את הארי, רון והרמיוני לאוכלי המוות בשביל להציל אותי."

נוויל אחז בידה. "היי," הוא אמר. "זה בסדר. גם האנשים החזקים ביותר טועים לפעמים."

לונה חייכה. היא התרוממה מעט, ואז נישקה אותו.

נוויל לא האמין, הוא אשכרה מתנשק עם לונה לאבגוד!

היא התנתקה ממנו בעדינות ופניה עטו מבט עדין. 

"איך ידעת?" הוא לחש.

"בנות תמיד יודעות." היא צחקה וקמה ממקומה, מושכת את נוויל איתה לריצה בים הפרחים האינסופי.