מתי אני יבין מה יש לי בדם???

היי כולם לי קוריאים קסילו.ומי חושב שזה שם מצחיץ שילך לטרטרוס.הספר הזה יספר את חיי שהיו ממש אבל ממש מפחדים.אז אם אתם בהריון,חולים,פחדנים ,בעלי לחץ דם גבוהה,לא מומלץ לקרואה את הספר.

בעצם סיפורי התחיל לפני שלושים שנה,כהיתי בת שבע בדיוק.הכול התחיל כשגורשתי  באופן מכאיב ללב.את חיי ביליתי מתחת לים,בארמון אבי,אל הים פוסידון.

נלחמתי יחד איתו ואפילו ביקרנו במדינות שונות.היה לי אב נהדר,בית חם,אחים אוהבים(לא מאט) וכולם שונים,משרתים וחיים מושלמים.עד שיום אחד הכול נהרס.לא ידעתי מה עשיתי,אבל נמשכתי לעולם חדש של הפתעות שבו אני חיה בו היום,שלושים שנה אחרי הסיפור הזה.

היום הזה היה 20 ליולי,אחד מהימים כי טובים בשנה.כי אורנו,אח שלי (שכול הבנות היו מתות מהבט שלו,אבל הוא שרץ)היה נוסע לשבוע לעיר,וכול המחנה ממש חגג.אז  אותו יום התחיל כמו יום רגיל  בחופש הגדול .העזבתי את הארמון והלכתי בשביל חלוכי הנחל הקטנים לאסם ענק שצבעו אדום כהה עם דלתות חומות,שבו באצם חיו הגיפקמפוסים והפגסוסים השל פוסידון וילדיו.אני הלכתי לשם על מנת לראות את הגיפקמפוסים הקטנים שנלדו לא מזמן,וגם לבקר את הפגסוסית הזקנה שלי קייטא.אך לפני הספקתי להגיע למחצית הדרך אני מתקופפת על מנת להשמר מפגיע ישרה של קילשון העשויי מארד שמימי בצבע כחול עמק,עם צדפים המאטרים את הקילשון יחד  עם פסי כסף העוברים בעדינות בין כול הצדפים ומבליטים אותם.הקילשון של אבי.אני ישר יודעת מה עלי לעשות ולכן אני פונה פניה חדה לגני הארמון המלאים ורדים כחולים ולבנים, ובעוד כול מיני צמחים ימיים.עד שאני בחוף אבא כבר אדום וצרח בכול כוחו"לא רוצה אותך יותר כאן אז תעפי לי מהעיניים לפני שעשפד אותך כמו שישליק". תמיד  לאבא שלי היה הומור,אבל באותו רגע לא היה לי זמן בשביל הומר ופשוט ברחתי לגבעות הלא מיועשות של האזור.

גררתי את רגלתי על הגבעות הירוקות של האזור.עניי מתשתשות לא מאמינות שהכול קרה כל כך מהר.איך אחיי יגיבו על גירושי?,האם ינסו לעזור לי?,מה היה עם קייטא? ,הפגסוסית שלי שאני מקירה אותה מגיל שנה.על כול  השאלות  לא היו לי תשובות.לא ידעתי מה לעשות עם העצמי.גרוני היה יבש ועני מתושתשות וידעתי שבעוד רגע היה על הארץ.וכך בדיוק היה.

***

אני מרגישה שגוררים אותי.

זה הרגש הראשון שאני מרגישה מאז שהתמוטטתי.ואז קרירות נעימה שאני יוכל לחיות איתה תמיד.אני פותחת עיניים גופי אינו רטוב,אך השמש פחות קודחת מאשר קודם.אני מתרוממת על מרפק אחד.מה שאני לא מבינה איך זה.אני בקרחת יער.עצים עדינים עם עלים משתלשים עד האדמה ואור עובר בינהם.שקרני האור נשברים מטיפות הטל הקטנות שירדו בעדינות מהעצים הנמוכים. ומימני זרם נחל רדוד ,עם מים צלולים .התרוממתי לישבה.ההרגשה היתה כמו בהאגדות.לא רצתי לזוז, רק להבין למה אבי זרק אותי?, אולי גם ,ואיך הגעתי לכאן?

משלא שמתי לב שהיה מולי תיק.התיק היה בעל צבע ירוק עמוק שהשתלב עם הנוף.לתיק היתה מצורפת קשת.קמתי וחטפתי את התיק.בין היה של משהוא או שהשאירו אותי לי בכוונה אני ידעתי שאני הצתרך אותו בהמשך דרכי שכנאה עומדת להיות ארוכה.

היתי טובה מאוד בלחימה בחרב.היתי השניה במחנה אחרי אורנו.הוא שרץ אמיתי,כפי שאמרתי.עכשיו חופש ויכוליתי להתרחק ממנו.הרבה אנשים פחדו ממנו וגם די סבלו.אבא שונא אותו.לפחות הייתי הילדה הכי חכמה במחנה לפני השמעות.היתי היוצעת של אבא בנוגע לדברים רבים כמו קרבות בחרב,היתי,לפני דבריו,בעלת יותר ניסיון לחימה ממנו.אבל לא מימשתי את משאלתו של אבי.לא נהתי לוחמת חרב,אלא צלפת.יכולתי לירות בדיקנות כחוט שערה.אבל לא בישתי את אבא,ואחרי שנה של גילויי הכישרון הצלחתי להרוג הידרה רק באמצעות חץ אחד,מרשים לילדה בת 7 וחצי.מאז האני יורה  רק דרך העין והמוח,והיתרון ,שאם אני לא מסתקלת,עדיין החץ היפגע בעין ובמוח.יש לי מזל שכול יריעה שלי כזאת.

ככול שאני מתקדמת ביער אני מזהה יותר ויותר מקומות ומבינה שאת היער הזה אני מקירה ככף ידי.כאשר אני צועדת ביער גם ההיגיון חוזר עלי בהדרגה."מי גרר אותי?,'מי שמר עלי?",והשעלה הגדולה ביותר,"למה שמרו עלי?"

.תחושת הצימאון עולה בגרוני.אני עוצרת ליד  מעיין והזיכרונות מכים שוב.כאן אני שותה יחד עם קייטא אחרי צייד,היא רועה ואני מנקה את הגופות שצדדתי וכמו כך מבשלת אותן.

לימים הבאים אני מחליטה לעצור שם.את המקום הזה  לא מכיר אף אחד,אולי חוץ מקייטא,שאולי כבר מתה מרוב כאסו של אבי.דמעות מופיעות על עיניי כאשר אני חושבת על המצב הזה. אני רוצה לקרוס ולא לקום לעולם.

לעת ערב אני מבינה שלשבת ולא לקום זה היה סתם מעשה מטופש שלא יעזור לאף אחד,במיוחד שאתה חצוי.לכן אני מכינה מדורה,במצבי אני לא רעבה ולכן מחליטה לצוד מחר..

 במקום צייד אני בודקת את הקשת,היא עשוייה מעץ ברוש (העץ הקדוש לארטמיס),ונדן חצים שלא נגמר אף פעם מה צריך טוב יותר מזה...אז אני ישרוד זה בטוח.

בתיק עוד שלל דברים טובים רגילים:שק שינה,אוהל,מצית,4סטים להכלפת בגדים,נדן מים איכותי, וסכום כסף ענק של בני תמותה.ויש גם דברים לא רגילים כמו: מעיל וכפפות (שיש כאלה רק אצל חצויים(הם מחממים את כול הגוף,גם אם אתה לובש רק מיכנסיים קצרצרים),הספקה של שנה של אנפוסזיה ונקטר,סכיני ארד (5),כמות דרכמות לא קטנה,ועוד תיק צד קטן שיכול להכיל בתוכו את כול הדברים האלה וגם עד יותר, כי הוא בעל מקום בילתי מוקבל.בתכתית התיק יש גם הספקה של של ארנבות מיובשות.

אני טועמת את הארנבות המיובשות,שבעלות טעם של....משהוא שאי אפשר לתאר,בקיצור ניפלאות,ומבינה שאת התיק השאירו בכבנה,ואותו ארז אל או חצויי,שיודע לשרוד בטבע.בלילה אני הולכת לישון אחרי שאכלתי ארנבות ורדמת מייד כי אני יודעת מה מחכה לי בהמשך המסע.

***

בימים הבאים אני לא זזתי מהמקום שבו התמקמתי.ידעתי שעוד יום להשאר שם היה מסוכן.המפלצות יעלו עלי בציק.אני לא יודעת לאן אני רוצה ללכת אבל אני היה חייבת לנוע,כי עם לא אני אגמור בשדות אספדול בשאול,לא בדיוק הטעם שלי.

סוף סוף אני מרגישה באמת מה זה להיות חצויה.אני חשתי פחד....לעולם אני לא שחתי פחד כמו שם.ידעתי שמפלצות יכולות לחוש בי,כיוון שאני בת מהשלשת הגדולים.לכאן אני מחליטה לזוז לעבר הציליביזציה.אני יודעת ,רעיון גרוע.אבל יש שם פחות פלצות ואוכל להשאר שם כמה ימים כמנוחה.אני נכנסת למעיין,התרחצי,חשתי את הגלים בקטנים על גופי העירום והפצוע כי הריצה דרך גן הורדים לא בדיוק הכי נעימה ,שטפתי ממני את כול הליכלוך שנעסף עלי במשך מלא זמן.שערי הקצר היתייבש  ממש  מהר ביום החם של אוגוסט,וגופי היה רענן לעבר התפרקאה.החלטתי לא לקחת סיכונים ולכן אני מחביאה בכיסים  סכינים .הכנסתי את התיק הגדול לתיק הקטן והקשת על גבי וכמו כך גם הנדן מים.אני עברתי בכול המקומות הקרובים למחנה ומתישתשת עקבות.

היום אני צועדת רק צעידה קצרה יחסית.חצי יום ,עד שאני מגיעה לחוף ים.עוזבתי ומהר כי הים געש וידעתי לזהות את מצב רוחו של אבא,עברו הרבעה ימים והוא עדיין כואס.מעיניין אותי מה באמת עשיתי על כך שהיה לגרש אותי.כבר שלוש חודשים אני לא העברתי על שום חוק,וביצעתי את כול ההוראות של אבא,לרגע היו לי רגשות אשם.

בקצה העין קלטתי משהוא מוקר. אני רואה בקטה קטנה.אני צואדת לעט לעט עד שאני מגיעה.זאת הבקטה שאני השגחתי בה על אחי,פרסי גקסון.אחי לא יודע כלום על עולמי החצויים,אבל אבא לא שלך לי שום הודעה על השגחה חדשה וזה הדעיג אותי.לא הזמן לחשוב על זה.אני צועדת לעבר העירה הקטנה ומצתמררת מרוב חום וקור בבט אחת.

***

אני צעדתי בעירה הרבה זמן עד שמצאתי אותם ברחוב צדדי.

האמת לא רציתי למצוא אותם.לא בדיוק,לא התקבנתי.הם לא היו מפלצות.לבי היה כבד כמו עופרת וצנח למטעה.אמא זקנה ישבה ליד מדרגות,ואותה מקיפות 7 בנות,הן היו רזות,חיוורות ויותר ממני, הישג.לכול אחד היה צבע עיניים שונה,ולאמא היה צבע עיניים ירוק כו בוהק כמו היער עד שהוא נראה לא אמיתי.יכולתי שעות להבית בעיניים האלה.אם לא הרזון והחיברון כלל הבנות היו יפות מיוצא מן הכלל.מולם נחו בולי עץ ובסכיני גילוף, וכמות עבודות עץ גסות אבל יפיפיות.הואצתי את נדן המים,הארנבות והכסף וניגשתי עליהן.הן הסתקלו עלי בלי מילים,מבקשות,רוצות את מה שאני מחזיקה.נגשתי לאמם,"כחו זה שילכם אני יצליח לצוד ולקנות עוד."אמרתי בקול כול כך עדין עד שחשבתי שזאת לא אני .השתמשתי בקול הזה רק מול אבי כי הוא רצה שלא היה כמו חברת ביריונים.זאת הבעיה להיות הבת היחידה בין 200 בנים."ילדתי(האישה נגעה לי בפנים ונרטתי קצת,אבא נהג לי לעשות ככה,),את הראת טוב לב שלא כל אחד היה מראה.לכן שירמרי את אוצרך הקטן שקיבלת ותהיה ילדה טובה".לא יכולתי להגיב עד שהיא הוסיפה,"אני הפרטונית שלך",פתחתי את הפה אהל לא ידעתי מה להגיד שהאישה ובנותיה הפכה לאלה ארטמיס וצידותיה במלאו יופין ונעלמו מן העין לתוך היער.חיוך על לי לפנים כאשר אני הבנתי מי השאירה את התיק,אבל שימחתי לא היתה אורכה.החיים בעירה עוד יותר קשים מהיער ולא מנוחה כפי שקיווית.יש כאן פחות מפלצות,נכון, אבל,המשטר מדעיג אותי.יוכלו לשלוח אותי לבית יותמים.ואז איך אני יחזור הביתה?

על היום הרביעי שבו החלטתי  לחזור ליער,הסיוט שלי התגשם, ותפסו אותי............

		הפרק הבא