מושיע הדרקונים

כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי.

אתם מכירים את הסיפור שלי. אתם בטח חושבים שאתם חכמים גדולים, אף שבפועל שפטתם אותי מהר מדי - מבלי שהכרתם אותי באמת, או שמעתם על מה שקרה לי. הנחתם מיד שהדמות הרעה בסיפור היא אני. כדי להבהיר את העניינים, תנו לי בבקשה לספר לכם את הסיפור כפי שקרה באמת, מנקודת המבט שלי.
הכל התחיל לפני כמה חודשים; נחתי בביתי שברומניה ודגרתי על הביצים שלי. בערך שבועיים לפני מועד בקיעתן, לפני שנהפכתי לאם, הם באו. אותם יצורים ורודים וקטנים בעלי חתיכות העץ המטופשות האלה שהפיקו אורות צבעוניים. היו שם לפחות עשרה מהם - כל אחד מהם מחזיק בידו מקל עץ. הם כיוונו אליי את מקלות העץ שלהם ומלמלו דברים לא ברורים בינם לבין עצמם. אילו רק ידעתי שהיצורים הוורודים הם רודנים אכזריים שכל מטרתם היא לאמלל את בני מיני... 
כשסיימו למלמל, אחד היצורים, שהיה ורוד עם כתום בקצהו העליו, צעק מילים בשפתו המוזרה. אחרי שלוש שניות, צעקו כל היצורים יחדיו מילה אחת - מילה שלא אשכח לעולם, למרות שאין לי מושג מה פירושה: "שתק!". ברגע בו המילה החלה להדהד ברחבי ביתי, נורה אור אדום מקצה כל אחד מהמקלות. האורות הללו פגעו בגרוני וגרמו לי ליפול ולאבד את ההכרה. כשהכרתי שבה אליי, יכולתי לשים לב שעמד מולי היצור שצבעו ורוד-כתום, מחזיק כלי שקוף שבתוכו נוזל כתום. 
'זה לבטח מה שקרה לראש שלו', חשבתי לעצמי בעוד הוא פתח את הכלי, ואז - בלי שום אזהרה מוקדמת - שפך את הנוזל הכתום לתוך גרוני. נרדמתי בשנית.
כשהתעוררתי, מצאתי עצמי במקום שאיני מכירה, קשורה אל הקרקע באמצעות חפצים אפורים ומקרקשים, כך שלא יכולתי לברוח. צעקתי, נשפתי ורשפתי אש למרחקים עצומים - רחוקים פי שניים משאי-פעם הצלחתי לבצע. כמובן שגם שם הם היו - היצורים הוורודים ומקלות העץ שלהם; בראשם זה שצבעו ורוד-כתום, שהיה ללא ספק מנהיג העדר.
יכולתי לחשוב באותו הרגע על דבר אחד בלבד - הילדים שלי. חשבתי שהם אבודים, מבלי אם שתהיה לצדם כשיבקעו (אם בכלל יישרדו עד מועד הבקיעה). אך לפתע ראיתי אותם; כל ילדיי נמצאים בידיו של אותו ברנש שצבעו ורוד-כתום, הרחק ממני, מבלי שאוכל לגשת אליהם. רתחתי מזעם. ניסיתי להימלט פעם נוספת. נופפתי בכנפיי בכל כוחי והכיתי בזנבי לכל עבר. הפעם יצור ורוד אחר צעק, ושוב הגיעה המילה המוכרת: "שתק!".
מקרים כאלו קרו פעמים רבות. הוחזקתי בחלקת יער, יחד עם אחרים מסוגי, שלא היו דומים בדיוק, אבל ממה שסיפרו לי, נשמע שנתקלו בבעיה דומה לשלי. בכל הפעמים בהן ניסיתי לברוח, רק דבר אחד היה שונה מהפעם הראשונה. בפינת החורשה, היה יצור ורוד אחר - גבוה פי שניים מהשאר ורחב מהם פי חמישה. נדמה היה לי שבכל הפעמים בהן ניסיתי לברוח היצור הורוד הגדול, שהיה חום ברובו, עיוות את פיו בצורה מוזרה וקימר אותו כלפי מעלה. למרות שלא נתקלתי בהתנהגות שכזו מעודי, נדמה היה לי שהיצור הוורוד הספציפי הזה היה נחמד בהרבה מהשאר.
ניסיתי להשתחרר בתדירות נמוכה יותר מאז שראיתי את העווית של היצור הורוד הגדול. בחלוף היומיים שעברו מאז הגיעי לכאן, זכיתי לביקוריו של היצור הגדול שצבעו ורוד-חום. בכל ביקוריו, תמיד החווה לעברי את הקימור ההוא בזוויות פיו, ונדמה לי שפעם אחת אפילו קימרתי אני את פי בעצמי וחיקיתי את העווית שלו. בפעם הזו, נראה היה לי שהוא רצה לפתוח בתחרות, מפני שקימר את פיו אף יותר והחל לקפוץ במקומו. אפילו שהיה גדול ביחס לשאר בני מינו, הוא היה ממש קטן ביחס אלינו, וקפיצותיו לא הרעידו אף לא עץ אחד.
ואז הגיע היום הנורא; היום בו הושלכתי לשדה האבנים, וניתנה ליצור ורוד קטן האפשרות לנסות לשדוד את ילדיי. לפני שהגיע אליי היצור הקטן, נשמעה שריקה צורמת. בזמן שהייתי שבויה, למדתי דבר אחד - כשאני שומעת את השריקה הזו, זהו סימן שמנסים לקחת ממני את ילדי. אתם יכולים להבין איך הרגשתי כששמעתי את אותו הצליל בשדה האבנים. עקבתי בעיניי אחר היצור הקטן, כשלפתע זה הרים את מקל העץ שלו וצעק דבר לא ברור. לשם שינוי, המקל לא ירה אור צבעוני, ובמשך כמה שניות לא נראה שדבר השתנה. אך לפתע נשמע צליל מוזר ומקל נוסף, גדול יותר, טס במהירות לעבר היצור הוורוד הקטן - שהיה בעל עיגולים מוזרים מסביב לעיניו. היצור הוורוד ריחף מעליי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי יצור ורוד מעופף באוויר. הוא הביט באיום לכיוון ילדיי, וידעתי מה הוא עומד לעשות. רעדתי מפחד, אך בכל זאת הצלחתי לשלוח סילון אש לעברו בזמן שצלל לעבר בניי. הוא היה מהיר. לא היה זה רק היצור הורוד המעופף הראשון שראיתי, אלא גם המהיר מביניהם. היצור חג במעגלים מעליי, כנץ המשחר לטרף, או כנשר המחכה שטרפו יתפגר. המעקב אחריו גרם לי לסחרחורות. הוא התגרה בי, ללא ספק, ועל כך מגיע לו להיענש. שלחתי להבת אש לעברו ברגע שצלל, שהייתה פיתיון שגרם לו לחטוף מהלומה מזנבי. הוא המשיך לעוף. לא רציתי להתעופף גם אני - הייתי נחושה בדעתי להגן על הביצים. לפתע הבחנתי שעל פניו הופיע אותו קימור פה מוזר, אך הפעם היה זה קימור עוין. הייצור עלה גבוה יותר, וראשי עלה אתו. הייתי מבוהלת לגמרי, ולא יכולתי להרשות לעצמי שייצא מטווח הראייה שלי. הוא טס גבוה אף יותר. פלטתי שאגת תסכול. עליתי על רגליי כדי לתפוס אותו, אך הוא צלל צלילה פתאומית לעבר ילדיי. לפני שהספקתי להבין מה קורה, אותם יצורים ורודים שהרדימו אותי תפסו בי וכלאו אותי שוב.
התעוררתי שוב באותה חורשת יער קטנה, לידי האחרים מסוגי, שסיפרו לי שגם להם גנבו ילד. לאחת מהן היה סיפור נורא – פגעו לה בעין עם אור שנורה מאחד המקלות, והיא פגעה בטעות בכמה מילדיה. נשמע כמו אחד מהיצורים הורודים שאשמח לאכול לארוחות בוקר. מה שמעבירים אותנו כאן זה פשוט התעללות. החלטנו שאין ברירה אלא לברוח.
בדיוק באותו הרגע, הגיע מי שהייתי רוצה לראות יותר מכל. היצור הוורוד-חום נעמד מולנו, מקמר שוב את פיו. לאחר שהסברתי עליו קצת לידידותיי החדשות הן השתכנעו שלא להזיק לו. אותו יצור הוציא מכיסו מקל ורוד וארוך, שבדיעבד התברר כי גם הוא יכול לירות אורות צבעוניים. במחווה אחת אחרונה שעשה בשבילי חברי הקטן והמשונה, כיוון היצור החום את המקל הוורוד אל הדברים הכסופים שכבלו אותי ואת חברותיי ולחש לעצמו דבר לא ברור. מן המקל הוורוד יצאו כמה אורות צבעוניים נוספים, שפגעו בחתיכות הכסופות, והוציאו לחופשי אותי ואת ידידותיי. אספתי אל פי את ילדיי, שעמדו לבקוע בתוך זמן קצר. שמחתי לראות שעל אף שנדמה לי שהיצור הוורוד בעל העיגולים סביב עיניו לקח את אחד מילדיי, כל ילדיי נכחו. ריחמתי מאוד על זו שאיבדה כמה מילדיה, וקיוויתי שהיא תצליח לנקום בזה שפגע בהם. במשק כנפיים אדיר התרוממנו מעל הקרקע והתחלנו לטוס במטרה למצוא את בתינו האבודים. בעוד שכולן שעטו קדימה, אני עשיתי חצי סיבוב באוויר וקימרתי את פי לכיוון אותו יצור חום-ורוד, שעליו אני נוהגת כעת לספר לילדיי בכל לילה לפני השינה. מאז ועד היום, אני ושלושת חברותיי מספרות לכולם את הסיפור על היצור הוורוד הגדול, שכעת מפורסם בכל העולם תחת השם מושיע הדרקונים.