אחרי המלחמה

הארי ישב בביתו שבכיכר גרימולד מספר 12. 

כל חבירו כבר עזבו את אנגליה, מאחר שהרגישו שעול המלחמה כבד מכדי שיוכלו להישאר במקום זה, והארי נשאר לבדו.

גמדון הבית הזקן, קריצ'ר, עשה כמיטב יכולתו לעודד את רוחו של אדונו, אך לשווא, הארי נותר מכונס בתוך עצמו.

הוא לא תיאר לעצמו שמצבו ישתנה בין לילה, וע"י אדם אחד, אדם שחשב ששנא יותר מהכל.

פעמון הדלת צלצל, והארי קפץ בהפתעה. כבר שנה שלמה שאף אחד לא בא לבקר אותו, מי זה יכול להיות?

קריצ'ר ניגש לפתוח את הדלת, אך כעבור דקה נכנס בחשש לחדר האורחים, שבו נח הארי.

"אדונילי הארי?" הוא שאל.

"כן, קריצ'ר?"

"יש מישהו בדלת, אבל קריצ'ר לא בטוח שאדונילי הארי ישמח לראותו."

"מי זה?"

"האדון מאלפוי, אדונילי."

הארי קם ממקומו בכעס. איך הנמייה המתועבת הזו מעיזה להופיע בביתו?!

כשהגיע לפתח הדלת, כבר היה מוכן לגרש את אורחו, אך בשנייה שראה אותו, לא יכל להוציא הגה מפיו.

דראקו מאלפוי, שבזמנם בהוגוורטס היה נער גבוה ויפה תואר, נראה כעת מבוגר ועייף. הארי לא יכל שלא לרחם עליו ולהכניס אותו, ובינו לבין עצמו, תמיד ידע שהייתה לו חיבה מסויימת לבלונדיני הרשע.

"תודה." מלמל דראקו ופשט את מעילו.  הלילה היה קר, וסערה ענקית השתוללה בחוץ.

"מה אתה עושה פה?" שאל הארי בריחוק קל.

"אני יודע שזאת חוצפה מצידי לבוא לכאן, בייחוד אחרי כל מה שקרה, אבל אתה מוכרח להבין שאין לי מקום אחר ללכת אליו." הוא אמר בעצב. "אחרי המלחמה, עברתי עם ההורים שלי לאיטליה. בשלב מסויים ביקשתי מהם שנחזור לאנגליה, לבקש סליחה על כל מה שעשינו... בתגובה, הם נידו אותי מהמשפחה." 

"ולא יכולת ללכת לאחד מהחברים שלך? לפי מה שאני זוכר, היו לך שפע מהם בהוגוורטס." הארי התיישב חזרה על הספה.

"ניסיתי, אבל הם לא הסכימו. הם אמרו שדעותיי שגויות, ושאסור לנו לבקש סליחה."

"אוקיי, אבל יכולת לשכור חדר בפונדק או בבית מלון, למה באת דווקא אליי?"

"האמת היא," אמר דראקו והתיישב צמוד להארי. "שהרגשתי שמבין כל האנשים, לך מגיעה ההתנצלות הכי גדולה. את הצלת לי את החיים, ובכל זאת נלחמתי לצידו של וולדמורט. אני מתחרט ומתנצל מעומק הלב, פוטר, באמת."

הארי הביט בעיניו של מאלפוי,ולפתע הרגיש לא כל כך בנוח עם כל הקרבה הזו. הוא קם ממקומו והחל ללכת לכיוון המטבח.

"להכין לך קפה?" הוא צעק בדרכו לשם.

"שתיים סוכר." ענה דראקו.

בזמן שהכין את המשקאות, הוא לא שם לב לדמות שקרבה אליו.

"אתה סולח לי?"

הארי הסתובב בבהלה. "דראקו! הבהלת אותי."

"אתה סולח לי, הארי?" הבלונדיני הביט בו בעיניים מתחננות. 

"כ.. כן." הוא ענה בבלבול.

אנחה רווחה נפלטה מפיו של אורחו. 

"קח." הארי הושיט לו את הקפה, ולרגע בודד ידיהם נפגשו.

דראקו הסמיק ומשך את ידו חזרה.

"תודה." הוא חייך. 

שני הנערים ישבו על הספה הגדולה בחדרו של הארי וצפו בסרט מצוייר שהוקרן בטלוויזיה.

"דראקו?" הארי שאל בשקט.

"כן?" 

"למה באת?"

דראקו בלע את רוקו.

"התגעגעתי אליך." הוא אמר בלחש, בתקווה שתגובתו לא נשמעה. 

שניהם היו לבד בבית. קריצ'ר יצא לסידורים, והיה צפוי לחזור רק מאוחר בלילה. 

הארי הרגיש את המתח עולה בגופו, אותה תקרית שקרתה לא יכולה להתבצע שוב... אך לפני שהספיק לזוז, דראקו התרומם מעט ונשק לשפתיו של הארי. 

שחור השיער התעלם מכל תמרורי האזהרה שצלצלו בראשו ונסחף לטעמה של הנשיקה. 

זה הרגיש בדיוק כמו לפני שלוש שנים, באותו חדר סודי, לאחר שהאש האיומה של קראב כמעט בלעה אותם.

הארי הניח את ידו על צווארו של האחר והעמיק את הנשיקה. זה הרגיש כל כך טוב, כל כך נכון...

לפתע, דראקו התנתק.

הוא הביט בבהלה בפניו של פוטר, ואז קם וקץ לעבר הכניסה.

הארי ניסה לרוץ אחריו, אך לפני שהספיק להגיע לדלת, מאלפוי כבר התעתק משם.

הוא חזר לביתו, עצוב ומתוסכל שרק מצא מישהו להיות איתו, וכבר איבד אותו.