כוכבים נופלים

ויתור זכויות לגיי. קיי. רולינג המדהימה!!

אווה אהבה את הים. היא אהבה לשחות בו, לגלוש על גליו המגוננים וגם סתם להביט בו. כולם חשבו שאווה אוהבת את הים בגלל קרבתו למקום מגוריה, אבל אף אחד לא ידע את האמת. אף אחד, חוץ מאימה. אווה אהבה כל כך את הים משום שהוא הזכיר לה את אביה. את אבא, שהיה הדמות הכי משפיעה בחיים שלה. שעשה הכל בשביל שלה יהיה הכי טוב. עד שמת. וולדמורט בעצמו הרג אותו. אנשים שונים ומשונים ניסו לומר לה ש"אם אדון האופל בכבודו ובעצמו הרג אותו, כנראה הוא היה אדם נורא חשוב". אווה השתדלה בדרך כלל לא לחשוב עליו, אבל היא אף פעם לא הצליחה. כל הזמן הוא היה חודר  למחשבותיה וטורד את מנוחתה. כשהייתה שוחה, היא הייתה רואה אותו למולה. זקוף, גבוה, שזוף. יפהפה. המחשבה על אביה הכאיבה לה יותר מדי. אבל היא לא יכלה להפסיק בכך. אמא ניסתה לנחמה תמיד. אבל אפילו מילות ההרגעה והשוקולדים הקטנים והמרירים שתחבה לידיה לא הצליחו לנחמה. אמא כעסה כשאווה כבר הפכה את האבל לדייר של קבע בליבה. כעסה מאוד. אבל לאווה זה לא הפריע. אף אחד לא יגזול ממנה את אבא.

כשאווה שמעה על הארי פוטר וחבריו, היא התחילה לחשוב על נקמה. נקמה אמיתית. לא להרוג את אחד מנתיניו, או לפגוע באחוזתו. להרוג אותו. לאף אחד היא לא סיפרה על החלום הזה שלה, עד שיום אחד היא פגשה במסדרונות הוגוורטס בג'יני. היא הייתה נמוכה וחייכנית ושערה בער באש בשעה שדיברה עם חבריה. אווה לא האמינה כשהיא סיפרה לה. אף פעם היא לא חשבה שיהיה לה האומץ לעשות דבר כזה. ג'יני הקשיבה בריכוז, הבטיחה שתדבר עם אחיה ונעלמה.

שבוע אחר כך עצר אותה במסדרון הארי פוטר. הארי פוטר! כשהתחיל לדבר איתה, היא התעלפה.

כשהתעוררה, היא מצאה את עצמה במרפאה, מכוסה במספר סדינים, ותחבושת עבה לראשה. ליד מיטתה ישב הארי. 'הוא כל כך נחוש לדבר איתי?!' חשבה לעצמה 'מעניין מה יש לו לומר לי בעניין'. הארי נעץ את מבטו בקיר שמול המיטה. לפתע הוא שם לב שהיא ערה והתקרב אליה. "מה קרה לי?" היא שאלה אותו "זה חמור או שסתם מדאם פומפרי דואגת?" הוא חייך וענה: "רק שברת את המפרקת.. בקטנה לגמרי" "אוקיי. תודה. באת אלי בגלל ג'יני?" "ג'יני? לא.. בכלל לא" "אז למה?" הארי זע על מקומו באי נוחות "שמעתי שאבא שלך.. נרצח" "זה היה לפני 13 שנה" "זה לא משנה, אווה!" הוא התלהט "מה שחשוב הוא איך אנחנו מונעים את המקרה הבא! הרי שנינו יודעים שאם אנחנו לא נעשה זאת המצב יחזור להיות כמו שהיה בעבר!" "מר פוטר!" הגיחה לפתע גברת פומפרי מחדרה "זו מרפאה! אני מבקשת ממך לעזוב את המקום. נכנסת לכאן מחוץ לשעות הביקור" "טוב! אווה, אני אחזור אלייך מתישהו. בינתיים תחשבי אם את באמת רוצה את זה. רפואה שלמה" והוא הלך.

בחודשים הבאים חשבה אווה יותר מדי האם היא רוצה זאת. כבר כאב לה הראש רק מלחשוב. היא הייתה מנסה לדמיין מה היה קורה אילו הייתה מתה בקרב. אמא בטח הייתה בוכה הרבה, וג'ון, השכן שכל הזמן מעשן, היה מספר לשכנים על כל הדברים הדביליים שעשתה בחייה. מעניין מה היו כותבים על המצבה שלה? בכל פעם שהייתה מגיעה לעניין הזה היא הייתה אומרת לעצמה: די. תפסיקי. את לא תמותי. באיזה שהוא שלב התגבשה בה ההחלטה: היא רוצה לעשות זאת! היא רוצה נקמה! אבל הארי לא חזר אליה יותר, ולא היה לה למי לומר זאת.

לאחר שנה, כשפרץ הקרב על הוגוורטס, היא הייתה מהבנות היחידות בנות גילה שנלחמו. כשניסתה להרוג את בלטריקס לסטריינג', היא נרצחה. רגע לפני שמתה, הדבר האחרון שאמרה לעצמה היה:

"אומנם אני מתה, ולא אחיה עוד, אבל אש המרד עוד בוערת, וזה מה שבאמת חשוב!"

אשמח אם תגיבו, תמליצו או תדרגו!!

		הפרק הבא