מכתב מעניין

הארי ישב בכורסא בחדר המועדון ובהה באח, באש, בלהבות המרצדות. רון עם הרמיוני חשב לעצמו, ג'יני עם נוויל, אפילו למאלפיו יש חברה. מה איתי? האם אני כל-כך מכוער? עם מחשבה זו בראשו, פנה הארי למראה הצדדית שניצבה ליד המדרגות המובילות לחדרי הבנות. בטח זה בגלל הצלקת. וולדמורט המקולל הזה....

הארי ירד חזרה לחדר המועדון והתיישב באותה כורסא ממנה קם דקות אחדות לפני-כן. קרוקשנקס התיישב עם ברכיו, מתחיל לגרגר מן גרגור המסמן על רצונו לליטוף. הארי החל ללטף אותו מאחורי אוזנו, וקרוקשנקס הוציא שוב גרגור, כעט גרגור של סיפק.

פתאום שמע הארי קול נקישה מכוון החלון. כאילו מקור של ציפור דופק שם.... "הדוויג!" קרא כשראה תנשמת לבנה ויפה עומדת על עדן החלון. "ממי המכתב הזה?" שאל כשראה את פיסת הנייר המחוברת לרגלה. הוא לא חיכה לשום מכתב, ופיסת נייר זו הפתיעה אותו מאוד.

הארי היקר

בקש מדמבלדור תנחומים. בקש שחרור. הגד שאינך זקוק לי עוד- תאמר כי קרוקשנקס מספיק. הגד שאתה אוהב אותי. בבקשה, מכל הלב. לא תצטער.

הארי סובב את הנייר, הסתכל לכל צדדיו. לא הייתה שם חתימה, או שום רמז לאדם שכתב מכתב זה. מדוע לו להגיד דברים אלה לדמבלדור? האם וולדמורט שוב חזר? האם הוא מנסה ללכוד אותו? לא אמר קול קטן בראשו הבסת אותו. פעם אחרונה שנלחמת בו הוא מת. לא נשאר ממנו זכר. הוא חייב להראות את זה לדמבלדור! מה זה המכתב הזה? מאין הוא הגיע?????

השעה הייתה אמנם מאוחרת, אך מהשנים עברו ידע הארי כי דמבלדור תמיד שם בשבילו. הארי הגיע אל מדרגות השיש המובילות לחדרו של דמבלדור. שני הגרגולים עמדו בשער, עם הפרצוף המחייך הרגיל שלהם. "חומיות-חום" אמר הארי, ושני הגרגולים קפצו לצדדים, מפנים להארי את דרכו. הארי עלה מהר במדרגות הנעות לאין סוף. הוא דפק על הדלת ושמע קול בוקע ממנה. "הכנס" אמר קול זה.

כשהארי נכנס ראה את דמבלדור יושב בנחת על כיסאו. ציפור יפה ומרהיבה עמדה על כינה בצדו השני של החדר. הארי ראה את ההפתעה שתקפה את דמבלדור.

"כן?!" אמר דמבלדור להארי.

"אהם... אני מקווה שאני לא מפריע...."

"לא לא, הינך מפריע כלל. מה רצונך?"

"הדוויג כרגע הביאה לי מכתב. אני לא יודע ממי והוא ולמה הוא הגיע אלי. כתוב בו להגיד לך משהו, אני לא יודע...."

דמבלדור הסתכל בהארי במבט מודאג.

"היכן המכתב?"

הארי הושיט לדמבלדור את המכתב. דמבלדור בהה בו כמה שניות, וכשסיים לקרוא פנה שוב להארי:

"לך להדוויג והגד לה כי תשובה תתקבל בעוד שבוע."

"אבל..."

"לך."

הארי יצא מחדרו של דמבלדור ופנה לכוון הינשופיה. כשהגיע ראה שהדוויג לא שם. הוא חזר מודאג לחדר המועדון, ולהפתעתו גילה כי הדוויג חיכתה לו שם כל הזמן, כאילו ידעה שהוא יחזור עם תשובה.

"דמבלדור אמר לי להגיד לך שתשובה תתקבל בעוד שבוע."

הדוויג פרשה את כנפיה ועפה דרך חלון חדר המועדון.

להגיד להדוויג? חשב לעצמו הארי. הדוויג היא ציפור! היא לא מבינה מה שאומרים לה! מה, דמבלדור משוגע? משהו מסריח פה....

*~*

השבוע עבר קליל. לא היו שיעורים (כי הייתה זו חופשת חג המולד והארי לא התכוון להתחיל את השיעורים עד היום האחרון של החופש) ורון והרמיוני לא היו שם. הם התארסו, ונסעו לטיול משותף.

ביום ראשון בבוקר, הגיע פתאום לחדר המועדון אדם לא צפוי- אלבוס דמבלדור. מנהל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות לא ביקר בחדרי המועדון של הבתים, והגעתו הפתיעה מאוד את הארי.

"הארי, היום בשעה שבע בערב הגע למשרדי יחד עם הדוויג."

"אבל..."

"בבקשה, אענה לך על הכול בערב."

שוב אותה תחושה של בלבול ועיצבון עברה בהארי. למה? מי? מה הדוויג קשורה לכך? את זה לא הבין.

בשעה שש וחצי בערב יצא מחדר המועדון. לאחר הבסתו של וולדמורט לא הרבה הארי לאכול, אפילו הוא עצמו לא הבין למה. הוא פנה לינשופיה לקחת את הדוויג.

"בואי," אמר לה כשהגיע לשם "דמבלדור רוצה לדבר איתי, וביקש שתבואי. לא יודע למה, אבל..." הוא נאלץ לעצור כי הדוויג התיישבה על ידו בחוזקה, והוא הרגיש כאילו היא מושכת אותו, כאילו רוצה ללכת.

כשנכנס לחדרו של דמבלדור ראה הארי שכל החדר מקושט בפרחים. מראה זה שיעשע אותו קצת, מפני שלא היה רגיל לפריחה בחדר מנהל.

"טוב שהגעתם" הקפיץ קול את הראי מאחורי. דמבלדור התיישב על כסאו והורה להארי לשבת. הארי התיישב, כשהדוויג יושבת על כתפו.

" דבר ראשון," אמר דמבלדור, הוציא את שרביטו ומלמל מילת קסם מסויימת. הדוויג התרוממה מהארי, והתיישבה בערוגת הפרחים. פתאום החלו הפרחים לעלות באוויר, במין מערבולת של צבעים. מהדוויג צמחה נערה יפיפייה, בת כ-17, לא יותר מבוגרת מהארי. הפרחים נחתו על הרצפה והנערה התיישבה ליד הארי. הדוויג נעלמה.

"מה..." החל הארי להגיד, אך דמבלדור עצר אותו.

"חכה הארי, תן לי להסביר. כשהגעת לבית הספר הוגוורטס לכיפוף ולקוסמות, רציתי, כפי שאתה כבר יודע, להגן עליך. לכן לקחתי כאן את הדוויג," הוא עצר והורה על הנערה שישבה מימינו של הארי "למשימה חשובה. היא הייתה לך לחברה, ושמרה עליך. אם אי פעם הייתי בסכנה ממשית היא באה לעזרה."

הארי נזכר. בקרבו האחרון עם וולדמורט, הדוויג היא זו שהביאה לו את הקוד לפתיחת החדר במחלקת המסתורין, היא זו שהצילה אותו.

"אז... את לא ינשוף?"

שאלה זו נשמעה כעט טיפשית להארי. הוא היה צוחק אם מישהו היה שואל אותו אם הוא ינשוף...

"לא" אמרה הנערה בחיוך קל.

"טוב, אני מציע לכם ללכת לחדר המועדון או לכל מקום אחר ולדבר קצת" אמר דמבלדור בחיוך.

"תודה" אמרה הנערה לדמבלדור ופנתה להארי "נלך?"

*~*

כל השבוע בילה הארי עם הדוויג. הם שיחקו קווידיץ' (היא התגלתה כשומרת מעולה), דיברו (הוא הבין שתמיד הבינה אותו, ושלא התבגרה בגלל קסם עתיק המוטל על אדם שנושא קללה כמו שלה) ובעיקר כייפו.

כשחופשת הקיץ התקרבה לסיומה, אמרה הדוויג להארי שהיא צריכה לדבר איתו. הוא לא ידע למה, אך הוא הרגיש שהבטן שלו עושה סלטה...

כשהגיעה השעה, היה האיר מוכן ומזומן. הוא שם בושם (עד כמה מוזר שזה נראה לו), לבש את הגלימה הטובה שלו ויצא לכוון המדשאות. כשהגיע למגרש הקווידיץ', ראה אותה שם. היא הייתה מהממת: היא לבשה גלימה בצבע אפור בהיר, שהתאימה בדיוק לשערה הבלונדיני, שהיה חלק ומשיי.

"אני חייבת להגיד לך משהו:" אמרה, והארי ראה שהיא מסמיקה.

"אני אוהב אותך" אמר לה. הוא לא הבין איך, למה ומה לעזאזל גרם לו להגיד את זה. להפתעתו, היא התמידה את שפתיה לשפתיו וגרמה לו לרחף.

"אני לא מאמינה שזה קורה לי." אמרה לו. "אני מאוהבת בך כבר מהרגע הראשון שראיתי אותך. תמיד עקבתי אחריך, ואיך שדיברת איתי...."

"ששש..." אמר לה. "תני לי ליהנות מהרגע הזה"

הם הלכו יחדיו, יד ביד, והארי הבין- כעט, הוא הבנאדם המאושר ביותר בעולם.

*~*הסוף