הקונדסאים

אנחנו כלכך שמחים לארח אותך כאן, סיריוס!" קראה גברת פוטר בשמחה ברגע שהבחור הנאה עם השיער השחור שנפל על פניו בחינניות עבר את סף הדלת עם שתי מזוודות חומות תחת זרועותיו. על פניו היה מסורטט חיוך ענקי וכל ההיסוס והפחד שעטפו מהרגע שהחליט לברוח מביתו ולעבור להתגורר אצל חברו הטוב ביותר, ג'יימס פוטר, פשוט התנדף לו. בית משפחת פוטר היה מעוצב במיטב הרהיטים ומן המטבח עלו ריחות מדהימים. הבית הקנה תחושה של חמימות ושל אהבה. לעומת בית משפחת בלאק, שהיה מעוצב בעיקר בדברים עתיקים ומאובקים ואפלה השתררה בו תמידית, כשהריח היחיד ששרר בו היה של עובש שנגרם מהאפלה ומהחלונות שתמיד היו סגורים ושברגע שנכנסת אליו הדבר הראשון שרצית היה לצאת ממנו.

ג'יימס קיבל את פניו בחיוך גדול. המשקפיים שלו נחו ברישול על אפו ושיערו השחור והמבולגן עמד באי סדר מוחלט על ראשו. הוא בירך את סיריוס לשלום ועזר לו להעלות את מזוודתו לחדרו החדש. אחרי שסיריוס התמקם בחדר שהוקצה לו, ג'יימס החליט לקחת את סיריוס לסיור בעיר. שני הבנים יצאו מהבית הגדול של משפחת פוטר אל השמש הנעימה של חודש אוגוסט במערב אנגליה, והם הלכו יחד עד לפארק באמצע העיר. סיריוס התיישב על נדנדה אדומה וחלודה שעמדה במתקן יחיד, וג׳יימס התיישב מולו על הדשא הירוק. 
״אז איך עבר עלייך החופש עד עכשיו?״ שאל ג׳יימס וחייך חצי חיוך, בעיקר מפני שידע את התשובה. סיריוס עיקם את פיו. ״כרגיל, אתה יודע. כולם מתחבקים כל היום ואוהבים אחד את השני, זה כבר בלתי נסבל.״  
ג׳יימס צחק.
״איך אמא שלך הגיבה כשאמרת לה שאתה הולך ולא חוזר?״ ג׳יימס קימט את מצחו ונשען אחורה על ידיו, מצמצם את עיניו לנגד השמש. 
סיריוס משך בכתפיו, ״צרחות, קללות, קצת איומים והנפות שרביט, ולקינוח היא שרפה את התמונה שלי בעץ המשפחה. לא שציפיתי אחרת.״ הוא חייך חיוך מריר. 
״ואח שלך?״ המשיך ג׳יימס לשאול. 
סיריוס משך בכתפיו. ״הוא לא התבאס במיוחד שאני עוזב.״ 
״נשמע כיף במשפחה שלך.״ אמר ג׳יימס והסתכל על סיריוס במבט בוחן. סיריוס צחק. ״אתה לא מבין עד כמה.״ 
״ג׳יימס!!״ נשמעה מרחוק צעקה בקול גבוה מדי. ג׳יימס עצם את עיניו ונאנח, ואז פקח אותן. ״אל תדבר איתן. אני אסלק אותן, פשוט, אל תדבר.״ החיוך המריר על פניו מיד התחלף לחיוך משועשע. 
שתי נערות, בערך בגיל 14, התקרבו אליהם בהתלהבות. הן היו דומות להפליא, ומכאן הסיק סיריוס כי הן תאומות. לשתיהן היה שיער חלק שהיה אסוף בקוקו גבוה, הן לבשו ג׳ינס קצרצר וגופיה וחיוכים ענקיים היו מרוחים על פניהן. 
״היי ג׳יימס, מזמן לא ראינו אותך.״ אמרה אחת מהן, הנמוכה יותר, ועיקמה את פיה בעצבות מזויפת. 
״ואת אמא שלך אני פוגשת כל הזמן,״ אמרה השנייה.
״זה בטח בגלל הפנימייה הזאת שלו,״ אמרה הנמוכה, ופנתה אל אחותה. זה היה הרגע שהגבוהה הבחינה בסיריוס. הוא חייך חיוך משועשע, וכשהוא חייך ככה בנות לא היו יכולות לעמוד בפניו. בשילוב עם השיער הארוך שלו והפנים הנאות להפליא, הנערות לא יכלו להשאר אדישות לנוכחותו. 
הנמוכה התעשתה ראשונה,״ היי, אני לא מכירה אותך. קוראים לי ג׳יין, וזאת היילי. אתה לא מכאן נכון? לא ראיתי אותך אף פעם.״ הנערה לא הפסיקה לדבר. סיריוס גיחך, ״רק עברתי לכאן.״ ג׳יימס הסתכל עליו בעצבנות.
״ג׳יין, היילי, עכשיו זה לא זמן טוב. אני אכיר לכן את החבר שלי בהזדמנות אחרת.״ אמר ג׳יימס ושתיהן קימטו את מצחן כאילו נפגעו. הן היו דומות באופן מושלם. אפילו ההבעות שלהן נראו אותו הדבר. 
״טוב, אז נפגש מחר?״  אמרה ג׳יין אחרי שתיקה קלה, ופנתה לסיריוס. הוא הנהן, עדיין עם החיוך המשועשע על פניו. היא חייכה חיוך מתוק ושתיהן דילגו חזרה למקום ממנו באו. ג׳יימס גילגל עיניים. 
״הן חמודות, אבל לפעמים הן באמת בלתי נסבלות. אני סובל אותן מגיל 13.״ הוא אמר באנחה. 
״ככה זה כל הזמן?״ סיריוס שאל בחיוך קליל.
ג׳יימס הנהן. ״פעם הייתי מת על התשומת לב הזאת. עכשיו זה סתם מעלה לי את העצבים.״ 
״נחזור? מתחיל להיות לי חם.״ אמר סיריוס וקם מהנדנדה, מסיט את שיערו ממצחו. ג׳יימס הנהן וקם מהדשא. שניהם צעדו חזרה לבית. 
 שאר חופשת הקיץ עברה עליהם בנעימים. ג׳יימס הראה לסיריוס את כל העיר, ובשבוע האחרון של החופש הם הלכו לישון בפונדק הקלחת הרותחת, שם קבעו להפגש עם חברם רמוס לופין, ושם גם הייתה היציאה לסמטת דיאגון, בה יכלו לקנות את הספרים והחומרים אותם יצטרכו לשנה השישית בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. באחד הימים הלו ג׳יימס, סיריוס ורמוס לחנות המטאטאים, בכדי שג׳יימס יוכל לבחור מטאטא חדש כהכנה לעונת הקווידיץ׳ שתתחיל כמה חודשים אחרי תחילת בית הספר. 
״ג׳יימס, תראה מי נמצאת שם.״ אמר סיריוס בחיוך ודחק בג׳יימס שבדיוק התבונן במבריק מטאטאים חדש. ג׳יימס הסתובב בדיוק בזמן כדי לראות דרך חלון הראווה את גבה של בחורה גבוהה וחטובה עם שיער אדום שגלש על כתפיה וסלסילה מלאה עד אפס מקום בספרים. חיוך התגנב אוטומטית לפניו של ג׳יימס. לילי אוונס. היא הייתה יפה קצת יותר משהייתה חכמה והיא הייתה חכמה במידה לא יתוארת, ומתוחכמת באותו המידה. אבל היא יכלה להיות באמת בלתי נסבלת. היא אהבה להתווכח, תמיד היה לה מה להגיד והיא מעולם לא הגיבה כמו שאר הבנות למחוותיו של ג'יימס פוטר, וכנראה זה גם שמשך אותו אליה כאילו הייתה מגנט. 
ג׳יימס נטש את מבריק המטאטאים ויצא מהחנות במהירות. סיריוס ורמוס יצאו מיד אחריו; סיריוס מגחך ורמוס נאנח בייאוש. ג׳יימס החל לחזר אחרי לילי אוונס כבר בשנתו השנייה. עכשיו עמדה להתחיל שנתם השישית, והיא עדיין לא נענתה לחיזוריו. 
כשג׳יימס התקרב אל הבחורה אדומת השיער, הוא ראה את חברתה, אביגייל, דוחפת לה מרפק בצחקוקים ולילי מסתובבת אחורה בתגובה. ברגע שראתה אותו היא גילגלה עיניים, אך לא יכלה לעצור חיוך קטנטן מלהתגנב אל שפתיה. 
״מה זה כמות הספרים הזאת? כמה מקצועות את לומדת, משוגעת?״ הוא שאל והצביע אל הסלילה המתפקעת שלה. לילי הצמידה את הסלסילה אל ליבה. ״לא כלכך הרבה מקצועות. חלקם הם סתם כדי שיהיה לי משהו לקרוא,״ היא מחתה.
"את מדריכה השנה, אוונס?" שאל ג'יימס והצביע אל עבר הסיכה האדומה שהייתה נעוצה בחולצתה של לילי.
"לא, גנבתי את הסיכה מהמדריכה האמיתית ואני אוהבת לענוד אותה סתם ככה." היא אמרה וגילגלה את עיניה. ג'יימס חייך, "תנחשי מי מדריך ביחד איתך?"
"רמוס לופין?" היא שאלה בתקווה מעושה. 
"לא, אני! נכון שאת פשוט מאושרת?" הוא אמר כאילו היא לא הבינה את זה בעצמה. היא גילגלה עיניים שוב אך הפעם בליווי חיוך קטן.
״היי לילי,״ הצטרפו רמוס וסיריוס לשיחה, ״אביגייל, אנג׳לינה.״ סיריוס החווה בראשו לברכת שלום לעבר שתי חברותיה של לילי, אביגייל לוהאן הבלונדינית הקופצנית ואנג׳לינה דאנו העדינה והשקטה. שלושתן למדו בגריפינדור. 
״איפה סוור-מאוס? הוא לא מכרכר אחרייך כרגיל,״ אמר ג׳יימס וקימט את מצחו והסתכל סביב, כאילו מחפש את דמותו של סוורוס סנייפ, תלמיד בבית סלית׳רין עם שיער שחור ארוך וחלק ואף מעוקל שהיה מסתובב עם לילי בקביעות עד לאמצע השנה שעברה.
פניה של לילי השתנו ברגע לעצבנות והיא ענתה בזעף, ״מה זה עניינך פוטר? עכשיו אם לא אכפת לך, אנחנו צריכות להספיק לקנות עוד מלא דברים.״ היא אמרה ועקפה אותו בחדות.
אנג׳לינה הלכה אחריה ואביגייל תפסה בידו של ג׳יימס ואמרה, ״אל תיקח את זה אישית ג׳יימס. היא מתעצבנת כשמזכירים אפילו את השם של סנייפ.״ ואז היא שלחה חיוך פלרטטני לעבר סיריוס, והדביקה במהירות את הקצב של שתי הבנות האחרות.
 ג׳יימס קימט את מצחו, "מה עשיתי עכשיו?" סיריוס ורמוס צחקו. 
 לילי הייתה זועפת והלכה במהירות אפילו בלי לדעת לאן מועדות פניה, כשמטרתה היחידה היא להתרחק מפוטר. יותר משהייתה מרוגזת עליו, הייתה לילי מרוגזת על עצמה. מרוגזת על מחשבותיה מפני שהדבר היחיד שהצליחה לחשוב עליו היה כמה טוב נראה ג׳יימס מאז הפעם האחרונה שראתה אותו. למרות שלא הייתה מודה בזה בפני אף אחד, לילי התגעגעה אליו יותר מאל רוב חברותיה בחופשת הקיץ. 
״את יכולה להסביר לנו בבקשה מה קרה עם סנייפ שהיה כלכך משמעותי ושגורם לך להתעצבן בצורה כזאת?״ שאלה אביגייל בהתנשפות אחרי שהדביקה את הקצב המהיר וההחלטי של לילי. לילי נשכה את שפתיה. היא וסנייפ היו החברים הכי טובים במשך המון שנים, ולולא החברים שסוורוס רכש לעצמו וג'יימס פוטר, הם עדיין היו החברים הכי טובים. אבל סוורוס פגע בה בצורה קשה, שאפילו לא הייתה בה אשמה על המחשבות שהיא חושבת על ג'יימס פוטר למרות מערכת היחסים המורכבת בינו לבין חברה לשעבר. 
"אני לא רוצה לדבר על זה." היא חשקה שיניים.
אביגייל הסתובבה אחורה לאיפה ששלושת הבנים עדיין עמדו ושאלה, "אתן חושבות שלסיריוס יש מישהי?" היא קימטה את מצחה ואז הסתובבה בחזרה עם הפנים קדימה, "כי יש לי רעיון לגבי מישהי שתשמח להכנס למיטה שלו." ואז היא הצביעה על עצמה כאילו זה לא היה מובן מאליו, וגרמה לאנג'לינה וללילי לצחוק. 

ה-1 בספטמבר הגיע, וכל הילדים העומדים ללמוד בהוגוורטס השנה התאספו בתחנת קינגס קרוס ברכבת התחתית של לונדון. הוריו של ג'יימס הגיעו כדי להפרד מבנם ומסיריוס, שהוריו כמובן לא טרחו להגיע. על הרכבת התאחדו השלישיה עם חברם הנוסף, פיטר פטיגרו, וארבעתם עלו על הרכבת. הם תפסו קרון ריק והתיישבו בו. הנסיעה עוד לא התחילה ודלת הקרון נפתחה. לילי רטנה בשקט והתכוונה לסגור את הדלת במהירות, אך ג'יימס מיד חייך חיוך גדול והתרווח על המושב, "בואי אוונס, יש כאן מקום בשבילך." והוא החווה על ברכיו. לילי גילגלה את עיניה וסגרה את הדלת. 
סיריוס פרץ בצחוק. "אתה לא עומד להפסיק לנסות הא?"
ג'יימס משך בכתפיו, "היא עוד תיכנע." הוא אמר בבטחון ונשען אחורה על המושב.