סוף הסיפור.

היה זה ביום האחרון של חודש יולי. ב-31 לחודש.
השמיים כבר החשיכו, ומנורות הרחוב הוארו. כיכר גרימולד מעולם לא הייתה כה שקטה.
ילדיו ונכדיו של הארי פוטר פסעו במסדרונות הבית, עוברים ליד ראשו של גמדון הבית קריצ'ר, שהיה תלוי ליד ראשה של אמו בשורה ארוכה של ראשים של גמדוני בית ששירתו באותו הבית ולבסוף גם מתו בו.
כבר הרבה זמן לא העבירו מטאטא בבית, ועננות קטנות של אבק יצאו מהשטיח בכל פעם שאחד מהפוטרים דרך שם.
הארי פוטר עצמו שכב בחדרו שלו ושל אשתו, ג'יני. הוא הביט בה בזמן שישבה לידו. שיערה כבר לא היה ג'ינג'י כבעבר, ועיניה חדלו מלהפגין גבורה ועמידה איתנה.
כעת הן שידרו מבט עצוב ומדוכא, שדמה למבטם של כל מי שהיה בחדרו באותה השעה. מאחורי ג'יני עמדה הרמיוני, לבדה.
רון וויזלי היה תשוש מכדי להתעתק או להגיע לכאן בכלל. הרמיוני חוששת שגם ימיו ספורים.
על שידת העץ הקטנה שעמדה לצד מיטתו של הארי הייתה תמונה של שלושה חברים בימי בית הספר המוקדמים, והם שלושתם נראים מאושרים כל כך.
הרמיוני שבתמונה עמדה בין הארי ורון, מחבקת כל אחד עם יד אחת, והאגריד שצילם אמר להם כל הזמן, "אתם פה תפסיקו לזוז, או שאתם רוצים שהתמונה היא תצא פה מטושטשת."
והם לא יכלו להפסיק, הארי נזכר, כי בדיוק באותו הזמן רון סיפר בדיחה שהכניסה אותו לצחוק בלתי פוסק... כל ניסיונותיו של האגריד עלו בתוהו.

רטוב פתאום.
הארי פוטר הרגיש דמעה שנופלת על ידו. הוא הרים את מבטו וראה את אשתו כפי שמעולם לא ראה אותה. עיניה התמלאו דמעות, שנשרו מדי פעם על המיטה או על ידו של הארי.
"היי." הוא אמר לה.
הקול שלו כבר לא היה חזק כפי שהיה בעבר, אלא החל לרעוד ולאבד את החוזק. "ג'יני שלי." הארי הידק את אחיזתו בידה. "אני עוד פה."
והוא רק הגביר את שטף הדמעות שלה.
והוא העריץ אותה. רק דמעות היו לה, אבל לא אף צליל יבבה או בכי. "די, הארי," ג'יני לחשה ברעד. "אני לא רוצה שזה ייגמר."
"זה לעולם לא ייגמר, ג'יני שלי. אנחנו ביחד. תמיד."
ג'יימס, אלבוס ולילי עמדו בצד.
לילי התייפחה חלושות אל כתפיו של אלבוס, בעוד שהוא מנגב מעיניו את הדמעות שאיימו לפרוץ החוצה.
נכדיו של הארי עוד היו קטנים מכדי לצפות בזה. הוריהם הורו להם להישאר למטה, להעסיק את עצמם.
"הרמיוני." הארי לחש. הרמיוני, כמו מישהי שקיבלה דחיפה, פסעה קדימה במהירות והתכופפה בקושי ליד הארי. "אני כאן, הארי." גם הרמיוני השתנתה. הארי הבחין גם אצלה שבילים על הלחיים שהותירו הדמעות.
"את ורון-" שיעול שהקפיץ את כולם "-את ורון... תמיד הייתם איתי." הרמיוני הנהנה והפילה עוד כמה דמעות. "ותמיד... תמיד תהיו איתי. אני אוהב אתכם."
"ג'יני," הארי המשיך.
"תמיד אשמור עליכם. אשגיח ואוהב. לא הייתי מבקש חיים אחרים, לא הייתי מבקש משפחה או חברים אחרים. אני תמיד אהיה כאן."

ובמילים אלו ממש, הארי פוטר נשם את נשימתו האחרונה.