אודרי עור-ועצמות

אני מצטערת עם יהיו שגיאות כתיב, אני כותבת בלי בטא ואשמח עם תאירו לי.

תודה לכל מי שהגיב בפרק הקודם ונרשם לעדכונים, זה חשוב לי מאוד :)

פרק 2 - חור בשן

אלבוס לא הצליח להירדם.

לא שזה ממש הפתיעה, בהתחשב בעובדה שהוא משתגע.

כן, הקולות המשיכו, ואתם גם הלחישות.

אה, רק שהם כבר לא היו ממש ״לחישות״, אלא יותר… אמירות בקול חלש מאוד.

הוא טופף בעצבנות ברחבי החדר ורטן לעצמו בשקט.

מדי פעם העיף מבטים אל חבריו לחדר, פיטר הוקינס, סאם פיניגן ופרנק לונגבוטם השני.

חוץ מאלבוס היה גם את נוט, אבל הוא היה בחופשה או משהו כזה. זה לא משנה, אף אחד לא שאל, כי במילה כשכן היה שם כולם התעלמו ממנו.

היו פעמים שאלבוס ממש ריחם על נוט, אבל לרוב הוא לא ממש חשב אליו.

נוט היה תלמיד טוב, לא הפריעה ותמיד ענה ששאלו אותו שאלה. אבל הוא לא דיבר עם איש ובילה את רוב זמנו הפנוי בספריה או בינשופיה. לא היו לא חברים או ידידים או קרובי משפחה בהוגוורטס, וזה לא שהוא היה לא נחמד או התנהג מגעיל, הוא פשוט לא דיבר. זהו. מהיום הראשון בהוגוורטס אלבוס לא ראה אותו מדבר עם מישהו אפילו פעם אחת, חוץ מהמורים.

לא שאלבוס האשים אותו…

כי למען האמת הייתה סיבה שנייה למה אף אחד לא התחבר עם נוט, כולם ידעו מי היה סבא שלו: אנדרו נוט היה בנו של תאדור נוט, נכדו של ה״נוט״ המפורסם, אוכל המוות וחברו הקרוב של וולדמורט מילדותו.

גריפינדור, האפלפף ורייבנקלו שנעו את נוט כולם מאותה סיבה. למעשה, זאת סיבה מאוד פשוטה: יש לו קרבת דם עם אוכל מוות, הוא רע.

כן. פשוט ככה.

אבל סלית׳רין, לעומת זאת, הרחיקו את נוט בגלל שלא היה איתם. בגלל שמוין לגריפינדור. אפילו שזאת לא הייתה עשמתו, הסלית׳רינים ראו בכך בגידה לאחר כל כך הרבה דורות של טהורי דם בסלית׳רין.

אלבוס נאנח והלך לחלון הפתוח, שרוח ינואר הקרירה נשבה דרכו.

איך חשב שהכל יכול להיות מושלם?

צרחה פלחה את השקט שבחדר, אבל אלבוס לא הניד עפעף. הוא כבר התרגל.

אבל פיטר, משום-מה התעורר בבהלה.

אלבוס הסתובב אליו.

פיטר היה ילד בלונדיני מוזר ושברירי שמהרגע הראשון אלבוס חיבב, עם כי לא ממש ידע למה.

״מה קרה פיטר?״ שאל אלבוס.

הילד הסתכל אליו בעיינים פעורות מאימה.

״אני-אתה-ש-״ הוא גמגם. ״ש-שמעת אתת זה, נ-נכון?״ הוא הצליח לפלוט לבסוף.

אלבוס צעד צעד אחורה ואמר בקול חשדני: ״פיטר, אל תגיד לי שגם אתה שמעת את הצרחה,״ הוא התחיל ממש להלחיץ אותו.

אלבוס הרגיש איך הצבע אוזל מפניו כשפיטר הנהן.

הצילו!

שניהם קפצו למשמעה הצעקה.

פיטר ואלבוס החליפו מבטים מבוהלים, ובלי מילים קמו שניהם ויצאו מהחדר על קצות האצבעות.

יכול להיות שזאת הסיבה שאלבוס חיבב את פיטר. הדרך הזאת שהם מסתכלים אחד על השני ויודעים שהם חושבים אותו דבר. בהסכם הזה לא היו מילים, רק מין קשר מוזר.

אלבוס סימן לפיטר עם אצבע אל שפתיו שיהיה בשקט ועלה במדרגות למגורי הבנים של השנה השלישית. הדלת חרקה כשפתח אותה, אבל קול הנחירות חיפה אליו.

בשקט-בשקט הלך אלבוס על מיטתו של אחיו ועל ארגז החפצים שלו.

איכס, איזה בלגאן! הוא חשב בסלידה כשחיטט בין החפצים הרבים.

לבסוף מצא את מה שחיפש, וחזר על עקבותיו.

הוא ופיטר - שכבר הזיעה מלחץ - ירדו ביחד לחדר המועדון, מתכסים בדרך בגלימת ההעלמות.

ג׳יימס גנב את הגלימה מאביהם קצת זמן אחרי שהחזיר את מפת הקונדסאים, שגם אותה גנב. איך אלבוס ידע את זה? הוא טפס אותו בשעת מעשה, וג׳יימס איים אליו שלא יגלה כלום.

עם כל הסירבול של הגלימה אלבוס ופיטר לא שמו לב לאן הם הולכים ומעדו אל משהו.

גלימת ההעלמות נפלה, והם מצאו את עצמם עומדים גלויים לעין מול ילדה שחורת שער.

״מה אתם עושים?״ היא שאלה. הילדה ישבה על אחת הכורסאות שליד האח כשרגליה פשוטות לפנים, ואלבוס שיאר שבוודאי הם היו הדבר שמעדו אליו.

הילדה קמה על רגליה ואלבוס הבין שהיא עדיין מחכה לתשובה.

״אנחנו... אה...״ אלבוס תקע מרפק בצלעותיו של פיטר.

״אח-מה? אה! כן, אנחנו בדיוק היינו בדרך ל… ספריה. כן.״

הילדה הרימה גבה מעל עיינים מלוכסנות.

״לספריה?״ אמרה בקול לא משוכנע.

״שחכנו שם...״ אלבוס חשב רגע. ״ספר. בדיוק. ספר.״ הוא חייך חיוך מוגזם ורחב.

בבקשה, עזרו לי!

שוב חתכה צרחה את האוויר, ועל פי פניה של הילדה הוא הבין שגם היא שמעה אותה.

הוא ופיטר ניצלו את הרגע והתכסו בגלימת ההעלמות, ממהרים לעבר החור שבקיר.

״הי, חכו רגע!״ קראה הילדה.

אלבוס שמע אותה מתנצלת בפני האישה השמנה, שרטנה על ילדים שמפריעים לה לישון כשיצאו מחדר המועדון בפתאומיות.

הם המשיכו לרוץ במסדרונות, שוכחים מפילץ׳ ומנסים להתחמק מהילדה.

למען האמת, לאלבוס לא היה שום מושג למה הם בורכים מהילדה ההיא, אבל הייתה לו הרגשה שהיא צרות צרורות.

ואז הם הגיעו למבוי סתום.

טוב, זה לא היה בדיוק מבוי סתום. הייתה שם רק דלת אחת, וזה נחשב.

אלבוס ופיטר ניגשו אליה וטלתלו את הידית.

הדלת נפתחה והם רצו פנימה.

פיטר הוריד מעליהם את גלימת ההעלמות והם סכרו את סביבתם.

זה היה חדר גדול חסר חלונות, והוא היה גדוש בתמונות.

אלבוס חשב שזה כנראה איזה סוג של מחסן, כי היו שם הרבה מאוד תמונות. הרבה מאוד מאוד. למעשה, זה כל מה שהיה שם: תמונות ודיוקנאות בכל הגדלים והצורות, רובם מכוסים בדים אך אחדים גלויים לעין. רק חלק מהתמונות היו תלויות על הקירות, הרוב היו שרואות ושאונות על הרצפה ואחת על השניה. רובן היו תמונות מאובקות וישנות כל כך שכמעט ולא ראו אתת הציורים, חלקם היו מרוטשות ונחו בשברים ורק אחדות היו שלמות.

ועם כל מאות התמונות שהיו שם, הייתה אחת שמשכה את תשומת הלב יותר מכל: פניו המחייכות של גילדרוי לוקהארט, שכיסו קיר שלם ומוסגרו במסגרת זהב.

אלבוס ופיטר חצו את החדר - מפלסים דרכם בין ערמות - עד שנעמדו מול השן הכי גדולה ולבנה שראו בחייהם.

אני יכול כמעט לעבור דרכה. חשב אלבוס לעצמו.

קול חריקה הפנה את שניהם אל קצהו השני של החדר, ואל הילדה שחורת השער שעמדה בפתח הדלת.

״אתם שניכם!״ היא אמרה, והלחישה הרמה שלה הדהדה בחדר הגדול.

הוא ופיטר החליפו מבטים מבוהלים ואלבוס ידע ששניהם חושבים בדיוק אותו דבר: או-או.

הילדה הגיעה אליהם ועילצה אותם לסגת לאחור, כך שממש נצמדו לשן המצויירת.

היא תפסה בידו של פיטר בכוח.

״עוד לא נתתם לי תשובה!״ סיננה. ״ואני בטוחה שלא רציתם ללכת ל-״

אבל היא לא הספיקה להשלים את המשפט, כי בד התמונה נקרע מאחוריהם ושלושתם נפלו דרכה.

הפרק הקודם		הפרק הבא