רק אולי.

כל הזכויות שמורות לגיי. קיי. רולינג ואין בכוונתי להרוויח מפאנפיק זה.

זמן: בשנה הרביעית לפני הנשף שהארי היה עם פרוואטי פאטיל.

דראקו ישב בכיתה. הוא לא הרגיש בודד ככה מאז... מאז... בעצם מעולם לא הרגיש בודד ככה.
הוא שמע ילדים מכשפים אחד את השני במסדרונות, משחקים בשלג, מרכלים, הוא לא יכל להצטרף. פשוט לא.
הוא רק הסתכל על המקום בו היא השאירה את עט הנוצה שלה. עט יפה, נוצת נשר, מפוספס בשחור לבן.
הוא התקרב אל השולחן. נשמעו צעדים ודלת הכיתה נפתחה. ״איפה העט הזה?...״ היא נכנסה נמרצות לכיתה ונתקלה בו. ״אוי, סליחה מאלפוי, אבל באתי לקחת את ה-״ עיניה התצמצמו לכדי חריצים קטנים. ״- מה אתה זומם? תתרחק מהשולחן.״ והוא, כנוע וקטן, התרחק כמה צעדים לאחור, והפנה את הגב. כששמע את הדלת נפתחת שוב, הוא פנה וראה אותה יוצאת, ופתק נופל מכיסה.
הוא רץ להחזיר לה אותו, אבל כשיצא מהכיתה, ראה אותה ממתקפת לחבריה. פוקר וביסלי האלו..
הוא פתח את קיפוליו של הפתק, ובמאמץ רב, הצליח לקרוא את השירבוטים שם. 
״להרמוני. 
אני שואל אם רוצה את לבוא נשף איתי? 
אני חושב את יפה ורוצה בא איתך לנשף
באהבה מוויקטור קרום.״
דראקו הוריד מבטו והחליק על עוד משפט, מוקף בעיגול, ובכתב הרבה יותר מסודר.
״אשמח לבוא איתך! אז מתי ניפגש?״ 
ומתחת היה כתוב עוד משפט.
״היום בשעה ארבעה ושלוש עשר דקות למטה מהעץ צפצפת הגדול״
ליבו של דראקו פעם בכאב. אולי עד היום העריץ את ויקטור קרום, אבל לא עוד! הוא גנב לו אותה! ודראו כבר קנה פרחים להצעת חברות!
ברכיו התקפלו תחתיו והוא מירר בבכי. דקות ארוכות הוא היה שם, עד שקם, הכניס את הדף לתליון והכניס את היהלום שבתליון לקלמר. 
בשעה ארבע וחצי באותו היום, הוא כבר היה כמעט על צמרת עץ הצפצפה, והביט בויקטור קרום והרמיוני נפגשים. 
בהתחלה הכל היה מנומס, ואז הם התחילו להיות יותר ידידותיים. דראקו מפה בהם מתקרבים ומתקרבים, עד שוויקטור חיבק את כתפה של הרמיוני ביד אחת. ושם דראקו נשבר. שוב באותו היום דמעה זלגה מעיניו, ולרוע מזלו, גם על ידה של הרמיוני. היא הביטה מעלה במהירות, והוא מיהר להסתתר בין הענפים.
״ויקי, אני קצת עייפה... אני גם רוצה להיות מוכנה לנשף מחר... למה שלא נלך לישון?״ היא התמתחה והעמידה פנים שהיא מפהקת. ויקטור קרום עזב את ידו מגבה, ועזר לה לקום. דראקו ראה שהיא מפילה את הז׳קט שלה בכוונה, ולאחר שהתרחקה עם ויקטור קרום כמה מטרים, העמידה פנים שנזכרה, ואמרה, ״אוחחחח, איזה באסה... שחכתי את הז׳קט שלי... תתקדם לארוחה, אנ עוד כמה דקות מגיעה...״ ויקטור הנהן בראשו, והמשיך ללכת במעלה השביל אל הוגוורטס. הרמיוני הביטה בו כמה רגעים, לוודא שהוא מתרחק מספיק, ואז נראתה כאילו הפסיק להיות לה קר והיא עייפה. היא טיפסה בזריזות וקלילות על העץ שדראקו שהה בו כשכבר התחיל להחשיך ופעימותיו של דראקו הגבירו מהירות. הוא מיהר לסגת בשקט ככל האפשר לתוך סבך עלים, אל הרמיוני הייתה חכמה כפי שאנו יודעים, והיא מצאה אותו.
״אז אתה צותת לנו על הזמן הזה! ידעתי שיש מישהו...״ דראקו, שהתחיל לפחד שיהיה קרב שרביטים, התחיל לגמגם הסברים כשהיא הניחה אבצע מהסה על שפתיו. ״שששש... למה בכית?״ דראקו הסמיק, אך בכלל החושך, לא ראו זאת. ״אני... אני הבנתי משהו לפני שבוע בשיעור, ו... ואני רוצה להגיד לך אותו.״ היא הנהנה בשקט בראשה, והתיישבה בנינוחות על הענף העבה. דראקו נשם עמוקות, והמשיך. ״הסתכלת עלייך בשיעור, ואז תפסתי את עצמי. שאלתי את עצמי מה אני עושה? ולמה אני מסתכל עלייך? ובכל היום הזה לא הפסקתי לחשוב. ואז בחצות, הבנתי. פשוט הבנתי שאני מאוהב בך. מהשנה הראשונה אני לא מפסיק לחשוב עלייך, אבל לא ידעתי, כי בכל השנים שהייתי חי לא ידעתי מה זו אהבה. לא הייתי מאוהב, ולא אהבתי באמת. וכל פעם שאני רואה אותך הלב שלי קופץ עד שזה כואב. כשאני רואה אותך, אני מרגיש כמו דיסלקט, כל הדברים מסביבך מבולבלים, ורק את מסודרת במקום רועש וגועש... תיכננתי להציע לך חברות ברגע שהבנתי, אבל את לא נפרדת לשניה מהחברים שלך... ואז ויקטור קרום הזה...״ האור שהיה בעניו כל הסיפור כבה בבת אחת, והוא נהיה עגום וקודר. ודמעה שוב זלגה על לחיו. הרמיוני, שנדהמה כל הסיפור הזה, הרימה סנטרו בקצות אצבעותיה, ומחתה את דמעתו באגודלה. לאט לאט, התקרבה אליו, ונישקה אותו בפה קלות. ״אני רק רוצה שתדע,״ היא ענתה לו, ״שכל מה שאמרת עכשיו, הוא הדדי. גם אני אוהבת אותך, אבל אני לא יכולה לבגוד בויקטור. אני לא באמת אוהבת אותו, אני מחבבת אותו בתור ידיד, אבל לא בתור אהבה. אחרי שניפרד, כשיהיה לי את האומץ להגיד לו, אולי נוכל להיות ביחד.אבל אנחנו חייבים לחיות את החיים ולהעביר אותם רגיל. לא להתרגש מציפיות שלא יתממשו. פשוט לחיות רגיל.״ וכך, מהרגע שהם ירדו מהעץ ונפרדו לדרכם, הם חיו את החיים עד מוות כרגיל, עם מעט ציפיה, וגם קצת תקווה, אולי להיות ביחד יום אחד. 
רק אולי.