משק קסום

ילדה מנומשת בעלת שיער גלי חום עם עיניים חומות, גבוה ודקיקה טיפסה במיומנות וגמישות על העץ הגבוה ביותר בעיירה.

היא הגיעה לצמרת אפילו לא מתנשפת, כאילו זה לא היה טיפוס קשה כלל וכלל.היא התיישבה על ענף עבה ונשמה את האוויר הצח לריאותיה. היא הביטה על העולם מלמעלה, מרגישה כאילו העולם כולו שלה. שיערה התנפנף ברוח קיצית והחצאית שלה קיבלה קרע, אך לילדה זה לא הפריע, היא נהנתה לצפות בגינות שלמרגלות העץ, בחלבן חולב את הפרה, התרנגול דוגר על הביצים, כבשה ממליטה. כן, העיירה היתה שוקקת חיים ועליזה, כמו שטוביה החלבן אומר:"עובדים קשה אבל חיים מאושרים מאין כמוהם..." אם אמשיך לפרט את משפטיו של החלבן, זה יימשך לפחות שנתיים. כל פעם הילדה הביטה אל חצר אחרת, פעם אחת של האישה שבהריון, פעם אצל הזקן שכל היום בבית, היו המון חצרות להביט בהן, והן כולן היו מרתקות; חליבת פרות; תרנגולות; עיזים ועוד רבים.

אך חצר אחת היתה אהובה על הילדה הפרחחית הזו. החצר המוקפת חומת אבן גבוה, עם המשפחה עם המון ילדים אבל בקושי מכירים את העיירה, ממש בקצה העיירה. לא ממש הכירו את המשפחה הזו, היא נהגה להתבודד ולא להראות את פניה בפני כל, משונים.

החצר הזו היתה מעניינת בהחלט, היו בה צמחים שלא היו באף חצר בעיירה ואף לא בעיירות אחרות. היו בה יצורים מוזרים שמדי פעם אישה שמנה יצאה וצעקה על בניה משהו, והם לקחו את היצורים וסובבו את היצורים כל כך מהר עד בחילה ואז מעיפים אותם רחוק. היו בה צמחים שנושכים אותך ומעיין מים שבתוכה היו צפרדעים שאם נישקו אותן, הן נישקו אותך חזרה.

החצר היתה כל כך מעניינת שהילדה לא יכלה אפילו לתאר בפני חברותיה. היא היתה מבלה שעות על גבי שעות בצפייה ומלחמה עצמית שלא לקפוץ לתוך החצר עצמה ולחקור אותה.

היום היא שוב הביטה אל אותה חצר מגניבה, בורחת ממטלות הבית והדאגות וההצקות הטורדות אותה.

היא ראתה ילדים יוצאים מדלת הבית ועובדים בחצר, מדברים בלהט ובכעס. אישה שמנה יצאה מהבית וצעקה עליהם להנמיך את קולם, ככל הנראה, משום שהם דיברו בשקט יותר, ולבסוף שתקו ועבדו כשהבעה כעוסה על פניהם.

האישה הביטה בשמיים והבחינה בה. בילדה. מעולם לא הבחינו בפרחחית הזו. ליבה פעם בעוז, ונדמה שגם של אותה אישה פעם במהירות.

היא צעקה משהו בבהלה והוציאה מכיסה ענף עץ דקיק.

"אובליווטה!" היא שמעה צעקה, ויותר מי זה הילדה לא שמעה.