תלמידה חדשה.

אז זהו.

אני כבר על הרכבת, יושבת פה בודדה. ברור שאף אחד לא רוצה לשבת איתי בתא, עם מרסדס האריסון, התלמידה החדשה, האמריקאית המוזרה.

שחררתי נשימה עמוקה במיוחד בעצבנות והבטתי דרך החלון. הורים נפרדו מילדיהם, חיות צווחו, צייצו, יללו או נבחו, ובסך הכול ההמולה חגגה.

אני באתי לפה לבדי כמובן; שהמשפחה שלי תתמוך בי? הו, חלילה. הם כאלה אגואיסטים.

התנערתי מהמחשבות העגמומיות שהחלו לדבוק בי, והחלקתי ברישול את הפוני שלי. לא היה לי מושג מה לעשות עם עצמי.

סמי ישן בנחת בכלוב שלו, ונראה כל כך רגוע ושלו שלא רציתי להפריע לו. פרוותו הלבנה, הרכה, עלתה וירדה בהתאם לקצב נשימתו האיטי. אני כל כך אוהבת את הכלב הזה.

לפתע נשמעו קול צעדים, ופטפוטים עליזים. זיהיתי קול של כמה בחורים; שלושה מן הקולות היו עמוקים, והרביעי היה דקיק וצווחני. תהיתי אם זה בחור.

זיהיתי גם קול זועם של בחורה, דינאמית ונמרצת. היא התווכחה עם אחד הקולות העמוקים - שנשמע די משועשע ועם זאת מתגונן - בלהט. המבטא הבריטי שלהם בלט מכל הבהרה והבהרה. אלוהים, מבטא בריטי זה כזה נסגד.

הם התווכחו על מעשי תעלולים שהבחור בעל הקול העמוק והמשועשע ביצע, כנראה. הנערה כעסה מאוד. יכולתי לדמיין איך היא רוקעת ברגלה ברוגזה, מתוסכלת. היא התנגדה לתעלולים האלה בכל תוקף, ואמרה שעכשיו יש לו אחריות, ושהוא כבר בשנה שביעית וצריך לקחת על עצמו מעט אחריות, כי הוא כבר בוגר.

"נו," שמעתי את קולו המתגונן הופך למתחנן. "מבטיח לך. אני לא יעשה שום תעלולים יותר."

"בטח," קולה המתריס של הבחורה נשמע מזלזל.

"אני נשבע לך." שמעתי קול טפיחה חלש, והנחתי שהוא הניח את ידו על לוח ליבו.

"ג'יימס!" שמעתי לחישה רמה, מבוהלת. אחד הנערים בעלי הקול העמוק לחש זאת.

"אני לא מאמינה לך," בישרה לו בספקנות. "אתה מעולם לא גרמת לי לנחת, ואני גם לא מאמינה שתגרום. אתה נוד גדול ונפוח, ג'יימס פוטר, והבן אדם הכי לא אמין שאני מכירה. ועכשיו אם תסלח לי, אני צריכה ללכת לקרון המדריכים, וגם החבר שלך. עימך התודה." היא סיימה את נאומה השוצף בנשיפה עמוקה.

"מצטער," מלמל הבחור השלישי והאחרון בעל הקול העמוק, שנשמע לחוץ ומתלבט. שמעתי טפיפות צעדים - של הבחורה ושל הבחור הלחוץ. הם דיברו בשקט, וגם אם הייתי מאמצת את שמיעתי לא הייתה יכולה להאזין להם.

"בואו נלך." הבחור שלחש קודם ניסה לעודד את רוחו של ג'יימס. "נלך לתא שלנו."

"כן," אמר בעל הקול הדקיק והצורמני בהתלהבות. "קדימה, ג'יימס."

"ארג. בסדר." סינן ג'יימס, שנשמע די מעוצבן שלא הצליח לרכוש את אמונה של הנערה שהתווכחה איתו. דמיינתי אותו כאחד שחייב לצוד כל בחורה ברשתו, אחרת בטחונו העצמי יירד במהירות.

קול נעליהם המטופפות על הרצפה הקרה הגיע לאוזניי. לפתע שמעתי חריקה של דלת נפתחת, שהעירה אותי מכל הציטוט הזה. מסתבר שזו הייתה הדלת שלי.

נתתי מבט חטוף בשלישיית הנערים שנכנסה אל התא שלי, וישר היכתה בי תחושת זיהוי עוצמתית. משהו בי אמר לי שאלו היו הבחורים ששמעתי קודם.

"תראה מי פה, ג'יימס," הבחור בעל הקול הדקיק ניסה לשוות לקולו נימה של שובבות. אזכור שמו של ג'יימס אישר את מחשבותיי.

"סליחה," אמר הבחור שלחש קודם - שהתגלה כנער די נאה - בקול משועשע, מחויך. "זה התא שלנו."

"היא בטח לא יודעת, רך כף." מלמל ג'יימס בחיוך עקום אל הבחור הנאה. גם ג'יימס נראה די טוב; שיערו הפרוע הזדקר לכיוונים שונים, מלא חן. עיני האגוז החומות שלו קרנו בעליזות, אם כי עכשיו מעט מזוהרן ירד בעקבות ריבו עם הבחורה קודם לכן.

"אני תלמידה חדשה," הסברתי בצרידות, בטון יבש. משהו בהם נראה לי כל כך שוביניסטי ומגעיל.

"עכשיו הכול מובן," הבחור הנאה חייך חיוך צחור, ממיס; הלב שלי החסיר פעימה. "סיריוס. סיריוס בלק." את שם משפחתו הוא ביטא בגועל, יורק כל הבהרה. "את יכולה לקרוא לי רך כף."

"בסדר, רך כף." ניסיתי לזרום, והעלתי על שפתיי חיוך קטן שנזנח לאחר רגע.

"תכירי. זה ג'יימס - קרניים," הוא הצביע באגודלו על הנער בעל עיני האגוז הקורנות, אשר חייך חיוך די מאולץ ונופף לי. "וזה פיטר - זנב תולע." אגודלו עבר להורות על הנער הגוץ, השמנמן, בעל הקול הדקיק והצורמני. פיטר נראה די נרגש; הוא נופף לי בידו המיוזעת קלות ואגלי זיעה נצצו על מצחו. אני מניחה שמצאתי חן בעיניהם.

נו, טוב. אני די 'חתיכה', כמו שאומרים. הא הא.

"ואני סיריוס, רך כף," הוא חייך שנית את חיוכו המקסים ושכחתי איך לנשום.

עברה חצי דקה של שתיקה, בהם הם סידרו את חפציהם בתא והסתדרו בנוחות במושביהם.

"טוב," אמר סיריוס בעליזות. "עכשיו תורך."

"תורי - תורי מה?" שאלתי בבלבול, חסרת טקט כתמיד.

"להציג את עצמך." חיוכו הצחור לא נמוג, למזלי, אלא רק התרחב.

"אה." מלמלתי בעצבנות, מגרדת את כתפי קלות. "טוב. אז אני מרסדס האריסון. אני באה ממנהטן, ניו יורק, אמריקה."

"אמריקה," שרק סיריוס בהתפעלות.

"באמת?" פיטר חדל מלנעוץ מבטים בחלון אשר חשף נופים מדהימים שהסתחררו, צבעיהם מתערבלים ומתערבבים. "אמריקה?"

"היא ולא אחרת," אמרתי, קולי נוטף סרקסטיות.

"דודים שלי גרים שם," הסביר פיטר, קולו פגוע במקצת.

עצרתי את עצמי מלפלוט משהו סרקסטי נוסף, שקרוב לוודאי יעליב את הבחור הזה. הוא כזה רגיש.

"יפה," מלמלתי לבסוף, ממוללת את אגודליי. השתררה שיחה נוספת; שיחות מעולם לא היו הצד הטוב שבי.

"מה נשמע עם סבר מאוס?" שאל לבסוף סיריוס, מחייך חיוך זדוני.

"עזוב אותו." פקד ג'יימס בטון תוקפני מעט, משחק בעצבנות עם עטיפת ממתק שוקולד.

"לא הצקנו לו חודשיים שלמים." התלונן סיריוס באכזבה, מביט בג'יימס בציפייה.

"אני... אני לא רוצה להציק לו." פלט ג'יימס בכאב קל, כאילו הוא מוותר על תענוג שאין כמוהו.

"אני שומע נכון?" אמר סיריוס בתדהמה. "אתה לא רוצה להציק יותר למאוסי?"

"טוב, לפחות לא עכשיו." הוא כיווץ את עטיפת הממתק השוקולדי לכדור מעוך ופחוס.

"בסדר." סיריוס נשען אחורה, ספקן.

המשך הנסיעה עברה בשלווה; הבחורים דיברו ביניהם על דברים שלא היה לי שמץ קלוש של מושג מה הם. די השתעממתי במשך הנסיעה. בהמשך הצטרף אליהם גם הבחור הרביעי, שנשמע קודם די לחוץ - סיריוס כמובן טרח להכיר לי אותו ברוב טובו. מסתבר ששמו היה רמוס, או בכינויו ירחוני. לא ממש קלטתי את כל העניין הזה של הכינויים, אבל לא אמרתי מילה בקשר לזה.

בהמשך הנסיעה רק הבטתי בנופים עוצרי הנשימה שהסתחררו והתערבבו זה בזה בחוץ; ערבובייה שלמה של כל צבעי הקשת, מדהימה ביופייה, התערבה זו בזו אל מול עיניי המהופנטות.

לבסוף החושך כבר ירד, ואפילו לא שמתי לב לכך. הבחורים הפסיקו לפטפט. אופס, צריך החליף למדי הוגוורטס. נזכרתי גם אני.

"אם אכפת לכם," אמרתי לבחורים, שכבר היו לבושים במדי הוגוורטס וענבו עניבות צהובות-אדומות.

"אוה." ג'יימס חד הקליטה הבין את כוונתי. "תסתובבו."

"למה היא מתכוונת - ?" שאל פיטר בבלבול, אך הסתובב גם הוא. רמוס הסתובב גם.

"היא רוצה להחליף בגדים, טמבל." השיב לו סיריוס, שהסתובב אחרון, בטון משועשע.

"אה," אמר פיטר בקולו חסר האונים. "אבל אני לא טמבל. ג'יימס, נכון שאני לא טמבל?"

הם המשיכו לדון בסוגייה הזו בכל הזמן שהחלפתי בגדים. כשהורדתי את החולצה והמכנס הרגשתי שסומק פורח בלחיי; הרגשתי שאפילו שהם הסתובבו, עיניהם עדיין קודחות בי - בגופי - חורים.

"אתם יכולים להסתובב," בישרתי להם לאחר שכבר הייתי לבושה חולצה לבנה, מכופתרת, וחצאית שחורה ומגוהצת. עניבה עדיין לא הייתה לי; לא ידעתי לאיזה בית אתמיין.

סיריוס שרק.

"אני לא בטוח שתוכלי ללמוד בהווגורטס עם השיער הזה," מלמל רמוס באי נוחות, עיניו נבוכות.

"למה לא?" תהיתי. אהבתי את השיער שלי.

"הוא ורוד." ציין רמוס.

"אני יודעת." עניתי בחיוך. "אני אוהבת את זה."

"גם אני," התערב סיריוס, מביט בי מחויך. "זה ממש נסגד."

באותו הרגע ידעתי שאני מחבבת אותו.

=

נו, אז מה אתם אומרים? <:

		הפרק הבא