בטוחה ומוגנת

מהרגע שנבחרנו, שהשם שלנו עלה בגורל,
קוללנו.
ולא היה לנו סיכוי לברוח מזה.
הקללה הקיפה את החיים שלנו בלי להותיר דרך לחמוק ממנה, בחיים או במוות.
הקיום שלנו נודב כמתנת פיוס לנשיא למען שמירת על השלום והשקט.
הנשמה שלנו נודבה ליסורים נצחיים, לספק את הגחמות האכזריות ביותר שעולות על דעתו של סנואו.
ולאכזריות שלו לא היה גבול.
אני מצטערת שאני לא יכולה לפרט יותר- אני כותבת את האזהרה הזו בנוצת עורב שנטבלה בדם שלי, כי זה הדבר היחיד שיכול לשמש כדיו. פצעתי את היד שלי כמה חתכים קטנים אבל מדממים הרבה, מספיק כדי לכתוב את המכתב הזה ולהסביר לכם למה אסור לכם לשלוח עוד מיועדים למשחקי הרעב- כי גם אחרי המוות, אפילו אחרי שהתותח יורה, אין לנו שקט.
תעשו מה שצריך כדי שלא יהיו עוד כמונו.
אוהבת עד אין קץ, ומקווה שתאמינו לי,
רו.

רו קיפלה את המכתב והניחה אותו בכפתו של העורב שכלאה. היא קרעה בגסות חתיכה קטנה מתחתית החולצה שלה וקשרה את המכתב לכפתו כדי שלא יפול. 
"מסכן קטן שלי," למרות שרו לחשה לעורב המילים היו מתובלות ברגש אמיתי. היא העבירה את ידה על נוצותיו הארוכות והנעימות והוא הרכין את ראשו וחיכך את עורפו בכף ידה, "אני מצטערת. לך, תמצא את קטניס." היא שיחררה את העורב למרות הגוש הכבד שישב על ליבה ואמר לה לא לעשות את זה. למרות שהיה לפנות בוקר והיא הייתה אמורה לנצל את השעות הבודדות שנשארו לה עד הזריחה המוחלטת וההשכמה כדי לישון היא נלחמה עם עינייה כדי שישארו פתוחות עד שהעורב שפרש כנפיים ועף לו באוויר נעלם מגבולות הראייה שלה.
היא קינאה בו על החופש שלו, על היכולת שלו להעלם אם המציאות לא התאימה לו.
אותה שום דבר לא יכול להוציא משם- אפילו לא המוות. כי היא כבר מתה.
אחרי שקבוצת עננים הסתירו אותו העיניים שלה נסגרו מעצמן ולא נשאר לה כוח להתנגד להן.

בלב האחו, תחת עץ הערבה,
מיטה של עשב, כרית של אהבה
העיניים שלה יבשו ולא יכלו להפיק יותר דמעות. היא נלחמה עם עצמה על כל תנועה, שלא יראו עד כמה כואב לה- כל האומה צופה במוות האיטי והמייסר שלה, מתענגת על הרגעים הללו, והיא מתכוונת לספק להם הצגה כמה שפחות מבדרת.
היא לא הולכת להיות חיית הקרקס של הנשיא סנואו, או של אזרחי הקפיטול.
היא חשקה את שיניה כדי לחנוק זעקה עמומה שבקעה מתוך- תוכה.
הניחי ראשך על הכר
דמותה המתנוססת של קטניס רחפה בתודעתה, מצטרפת לדמויות של אחיה, של הוריה, של כל מי שזקוק לה ורוצה שתחייה...
היא ראתה אותם מזילים דמעות של דם ולוחשים את שמה, באפלה.
הנשימות שלה הפכו לרדודות יותרו שטחיות. היא חשה בידיים של קטניס שעירסלו אותה מרפות לאיטן, ודמעה מפניה של קטניס נשרה אל לחיה של רו, ששכבה כמעט לגמרי דוממת. בית החזה שלה עלה וירד חלושות, והיא ניסתה ללחוש משהו אבל קטניס היסתה אותה בתגובה.
רו הגתה את המילים זהירות בקול שבקושי עלה על לחישה: "פוצצת את אספקת האוכל שלהם?"
בתוך המילים האלו נארגה כל התקווה שלה, כל הזכרונות, כל החיים, העבר, ההווה והעתיד.
כל ישות הקיום שלה הייתה תלויה בתשובה של קטניס, בראש המהנהן שהצטרף למילה שביטאה בקושי- "כן."
החיוך הציף את פניה, הדליק את האור הכבוי בעיניה, זהר מכל סנטימטר בגופה.
רו, במאמץ רב, התרוממה מעט אל עבר קטניס ואמרה בקול היציב ביותר שהצליחה לגייס- "את חייבת לנצח."
היא התבוננה בעיניה של קטניס. היה בהן גוון כחול נסתר, של תמימות... של תקווה....
מחר יום חדש,
החיים העלובים שלה נעו מול עינייה כמו בסרט. היא רצתה להפסיק אותם, לקטוע אותם, להגיד לסדרן להפסיק להקרין אותם. זה הפחיד אותה, כמו חווית סף- המוות.
היא ראתה את הפנים המחייכים של ההורים שלה, כשנולדה. הבזקי תמונות של כל החיוכים המעטים שזכתה לראות . רגעי הצחוק הבודדים שלה, רגעי הקושי שהמשפחה תמכה בה. העורבנים החקיינים מצייצים, חוזרים על השיר ששרה להם. ילדות מרירה, קשה, כואבת, מהירה מדי. שעות של קטיפת יבולים, של קפיצה מעץ לעץ, של צפייה בים שעליו אהבה להשקיף מצמרת העצים, של הגלים המלכחים חרשית...
השמש שוב תזרח,
שרירי הפנים שלה דממו, לא הגיבו לפקודה שלהם לדבר, להגות את שמה של קטניס, להגיד למשפחתה כמה שהיא אוהבת אותם. קצב פעימות הלב שלה פסק, והגוף שלה שכב דומם בלב היער. על פניה היו טיפות שזלגו מפניה המעוננות של קטניס שריחפו אי שם בתודעתה.

קטניס חיבקה אותה חזק והתייפחה.

אז ככה מרגישים שמתים.

מתים מרגישים בדיוק כמו חיים, אבל לא יכולים לתקשר עם החיים. לעודד אותם.
היא רק רצתה לצרוח-

הצרחה שלה הייתה מחרישת אוזניים. דמות לא מזוהה רכנה לעברה ואמרה: "קומי, חיילת. זה היה רק חלום."
"זה היה אמיתי," התעקשה רו בקול מפציר כשמצאה את קולה. היא שנאה שזילזלו בה.
"תתאפסי על עצמך," גערה הדמות והושיטה לה מעטפה חתומה. "זה היה הפעם השלישית שעשית את זה- לא תיהיה פעם רביעית. אמרנו לך שאין דרך לתקשר עם העולם שבחוץ." ונעלמה בסבך העצים.
השמש הפציע באופק הרחוק, אי שם, ורו לא טרחה לנסות לחזור לישון- היא לא השתוקקה שהסיוטים שלה יחזרו אליה, יערסלו אותה בזרעותיהם, יחזירו אותה לחיות באופן מוחשי את רגעיה האחרונים בזירה שבהם ניסתה לאחוז בחיים בכל יכולתה, את פחדיה הגדולים, את כל הרגעים שבהם התייאשה...
היא הביטה במעטפה- זו המעטפה שניסתה לשלוח לקטניס.
אין לה שום סיכוי עכשיו.

		הפרק הבא