אחות תאומה

היי,חזרתי,עם פרק שני.
הבהרה-מה שנמצא בסוגריים זה המחשבות שלהם מקובצות ביחד,אני בטוחה שאתם מספיק אינטיליגנטיים להבדיל מי זה הארי ומי זאת דניאל,אבל אם תרצו שאני אפריד תרשמו.

אה כן,וממש תודה על התגובות,הן היו מדהימות[=

"דניאל?"

"הארי??"

הם הביטו אחד בשני והבינו הכל.

"את\ה בראש שלי!!!" הם צעקו "צא\י מהראש שלי!!"

הם ישבו במרפאה,בוהים אחד בשני כמו ברוחות רפאים,ישובים על כיסאות חורקים,ומחשבות הומות במוחם.
"איך זה שאת ככ דומה לי?" שאל אותה הארי במחשבתו.
"אני לא יודעת,אני באמת באמת לא יודעת" אמרה דניאל,גם היא בלי קול "אבל זה מלחיץ אותי,נורא."
מדאם פומפרי,שהייתה אמורה לטפל בשני אלה,כי לאחר הצעקה דניאל פשוט התחילה לבכות והארי מלמל מילים כמו מטורף,פשוט ישבה ובהתה בדו שיח ללא מילים הזה.
"שאלוהים ישמור,אלוהים ישמור" חזרה ואמרה,התנדנדה בכיסאה והצטלבה (אפשר לחשוב שאנחנו חולים או חיות טרף מסוכנות.כן,היא תמיד הייתה קצת טרללה) מה שהוביל את שניהם לציחקוקים חרישיים.
רון (הוא חמוד.אויש תשתקי!הוא יוצא עם הרמיוני) והרמיוני (היא נחמדה,אתה יוצא איתה?לא!זאת הרמיוני חברה של רון!אה..אתה תמיד כל כך עצבני?) כבר לא היו שם,לאחר שהבינו ששני אלה לא צריכים אותם,מסרו אותם בחשש למדאם פומפרי ונמלטו מהמקום,כנראה לעדכן את ג'יני.
בואי לא נתעסק בזה בינתיים,אמר לה,עד שפרופסור מקגונגל תחזור מלדבר עם דמבלדור.
פרופסור מקגונגל,שעמדה בתדהמה בזמן "התקרית" שוחחה ארוכות עם פרופסור דמבלדור בזמן שיצאו משם.
"תשאירו אותם במרפאה ושלא ייצאו משם עד שאגיע" ציוותה פרופסור מקגונגל על רון והרמיוני שאחזו בדניאל ובהארי בחוזקה,כי שניהם נראו כאילו הם עומדים להתמוטט על הרצפה.
"מי זה פרופסור דמבלדור?" שאלה דניאל בטעות בקול,ומדאם פומפרי הרימה את ראשה בבהלה.
שש...רטן הארי בראשה,עד שאני יכול להמנע מלחשוד באנשים שהם מצוטטים לנו..
היא חייכה חיוך גדול ודרשה ממנו מידע,הפעם בלי קול,על מיהו אלבוס דמבלדור הזה ובכלל-מי הוא בכלל ולמה לעזאזל הם כל כך דומים?
הארי החליט שכדאי שהיא תדע את קורותיו,כלומר-קורותיהם,למקרה שהיא באמת בת משפחתו,כלומר..לא חשוב,נאנח בראשו בתסכול.
הוא סיפר לה הכל,כולל קטעים שהוא לא סיפר לרון והרמיוני מעולם.
היה לו כל כך קל לספר,להסביר,כשהוא לא היה חייב להשתמש במילים,ולתרץ כל הזמן.הרי אפילו לרון והרמיוני הוא לא יכל להגיד הכל,כי הוא ידע שהם ישר ייבהלו או יסתרו את דבריו.
היה לו פשוט כשהיא הביטה בו בעיניים החומות והחכמות שלה,שהיו העתק מדויק של העיניים של ג'יימס,ולספר על הפעם ההיא שהדרסלים לא לקחו אותו הביתה מבית הספר,ועל ההרגשה שהוא הרגיש כשהאגריד פרץ ביום הולדתו ה11 לבקתה ההיא בלב הים,ואיך הוא הרגיש כשהבין שהוא מאוהב בג'יני,ולמה בעצם הוא נלחם ברידל,ואיך לא כל כך נוח לו כשהרמיוני ורון ביחד,כי זה קצת מתסכל לראות אותם בוהים אחד בשני,למרות שהוא מאושר בשבילם,באמת,אבל..
אני מבינה,לחשה בראשו,קולה ממש דומה לקולה של אימו-אימם?רק בעל מבטא צרפתי,ככה גם אני הרגשתי כשג'ון ורייצ'ל התחילו לצאת.
ג'ון?שאל.
החבר לשעבר שלי והחברה הכי טובה שלי.אמרה ובראשו נשמעה אנחה קטנה.
באמת?והם יצאו?
יצאו?צחקה בראשו במרירות,יש להם תינוק,ועוד אחד בדרך,והם מאושרים.אבל אל תפסיק,אני רוצה לדעת הכל.
הוא חייך אליה והחזיק בידה באחיזה מעודדת.
נו,תמשיך,הפצירה.
הוא חייך והמשיך לספר. 
הוא סיפר לה הכל,מצ'ו ועד סדריק דיגורי,לא דילג על אף משחק קווידיץ,אף מבחן,אף סיפור.
סיפר על סיריוס,ועל רגשות האשם שעדיין תוקפים אותו מדי פעם,ועל דראקו,שנראה כאילו שום דבר לא השתנה ושזה קצת מרגיז אותו,כי הוא יודע שיש בו צד טוב,והוא לא מבין למה הוא מסתיר אותו כל הזמן.
סיפר על לילי וג'יימס,על איך שהוא מתגעגע אליהם,ועל זה שהוא היה עושה הכל כדי למנוע את מותם.
סיפר על פרד וג'ורג',ואיך שהוא שומע את ג'ורג' כל היום בוכה בחדר הנחיצות לשעבר,שהפך לחדר אנדרטה לגיבורי המלחמה שנפלו,ואיך הוא מרגיש אשם גם לגבי זה.
סיפר על הקבר הלבן של אלבוס דמבלדור,ועל מכתש גורדיק,ועל זה שהאויב האחרון שימוגר הוא המוות.
אפילו  על ההורקרוקסים סיפר,מה שלא סיפר אפילו לג'יני,עדיין.
וכל אותו הזמן,בהו בו עיניים גדולות וחכמות.
כשהוא סיים לספר,תוך משהו כמו 20 דקות,כי אחרי הכל,בראש הכל תמיד הולך יותר מהר,הוא שאל אותה מה איתה.
מוכן לסיפור ארוך?שאלה בחיוך.
הוא הנהן והיא התחילה.

שמה היה דניאל,רק דניאל.
לא שם משפחה,לא עיר,לא מקום.
רק-דניאל.
הזיכרון הראשון שלה הוא מפח הזבל בו מצאה את עצמה כשהייתה בערך בת שבע.
זה היה מוזר,כי היא לא זכרה כלום מלפני זה. 
אז איך ידעת שקוראים לך דניאל? שאל הארי.
היא הוציאה מחולצתה שרשרת דקה ועליה הכיתוב-דניאל.
זה היה הסימן היחיד שלה,וזה היה כל עולמה.
את השנים הראשונות העבירה בנדידה מעיר לעיר בצרפת,מחפשת אוכל,מסתתרת ביערות,חיה חיים של חופש ועצמאות-וגם בדידות ומחסור.
היא גנבה,הודתה בפניו,עשרות עם לא מאות פעמים,אבל תמיד השאירה אחריה פתק או כתבה בחול את המילה תודה.
היא לא אהבה לגנוב,אבל במציאות של צרפת לא הייתה לה ברירה.לא היה לה מקום,ואוכל צריך.
בערך בגיל 10 וחצי נדדה לאמריקה,בזכות התחמקות מוצלחת במיוחד על ספינת משא,שם גילתה שהיא יכולה להזיז כל מיני דברים בלי לגעת בהם.
היא התחילה לשלוט בכוחותיה,נדדה ממקום למקום והתפרנסה מעשיית תעלולים וטריקים שהצליחה לעשות בזכות הקסמים שלה.היא הפסיקה לגנוב לזמן קצר.
אבל איך לא לקחו אותך לבית ספר לקוסמים?שאל הארי
אני חושבת שזה בגלל שלא הייתי רשומה לאף מקום,חשבה,כשאתה לא שייך לאף אחד,ונודד ממקום למקום,אין כל כך איך למצוא אותך ובכלל-קבצנים כמוה יש מיליון,לא טורחים לחפש אותם.
הוא הנהן והרגיש שהוא קצת מרחם עליה,אחרי הכל-לו תמיד היה בית,גם אם זה היה בית איום ונורא כמו דרך פריווט מספר 4.
תמשיכי,ביקש.
כשהייתה בערך בת 14,חזרה לצרפת,וגילתה ששום דבר לא השתנה,רק הפך לגרוע יותר.
היא רעבה ללחם,היא הייתה חולה כל הזמן ושקלה להתאבד.
זאת הייתה תקופה שחורה,ציינה ביובש,כאילו דיברה על מזג האוויר.
זאת הייתה תקופה נוראה,חזרה כאילו צריך להסביר זאת שוב ושוב.
קצת לפני שהחליטה לקפוץ מהאייפל הכירה את ג'ון וחבורתו.
הם היו רעים,הודתה בפניו,כלומר-רעים מבחינתך.הם עישנו סמים וגנבו וסחרו בדברים שגנבו.הם היו קשוחים ומחוספסים ואם לא עשית בדיוק מה שהם רצו-היית חוזר לרחוב.
וכשהיא מדברת על מה שהם רצו-היא מתכוונת להכל.מאיך להתלבש עד לגנבות,ואפילו לדייטים ו..
פה היא הסמיקה במבוכה,ושיחקה בשערותיה הארוכות,מעיפה אותן אחורה.תנועה,כך הארי הבחין,שהיא עושה גם כשהיא עצבנית או מתרגשת.
בכל מקרה,המשיכה במהירות,כמתקשה לדבר על הנושא ההוא,כך ראה בחיוך קל,היא הצטרפה אליהם,בהתחלה בתור גנבת פשוטה-היא הייתה גונבת והם היו מוכרים ונותנים לה חצי מהרווחים,אבל היא לא הייתה משתייכת לחבורה עצמה.
אבל יום אחד,ג'ון החליט שהיא מוצאת חן בעיניו והם התחילו לצאת.
היא התקבלה לחבורה ברוב כבוד והדר ואפילו הכירה חברים חדשים,כמו רייצ'ל,שהפכה לחברתה הטובה ביותר,ומדלן,שהייתה השותפה שלה בכל מעשיה.
הוא ראה בעיניה החומות מבט של געגוע,אם לא לאנשים,לפחות לתקופה הקצרה בה הייתה אהובה בגלל מי שהיא.
אז איך הגעת לבובאטון?
לפני בערך שבוע התגלה בבדיקת האבהות שרייצ'ל עשתה לתומס,התינוק שלה,שג'ון הוא האבא.
היא הייתה בהריון שוב,והפעם היא גם ידעה בוודאות שזה ממנו.
הם החליטו להתחתן.
כל כך כעסתי,רבתי עם שניהם,ומסתבר שהם עשו את זה כמעט כל התקופה שיצאנו והכרנו.
לקחתי את הדברים שלי ועזבתי את הבית הנטוש שבו גרנו באותו זמן והתחלתי ללכת.
הלכתי עד שהתעלפתי מרוב רעב וכשהתעוררתי ראיתי את מדאם מקסים,שכנראה מצאה אותי במהלך הטיול שלה,מדברת עם פרופסור מקגונגל וכשהתאוששתי הן הביאו אותי הנה,לפגוש אותך.

הם שתקו,אוחזים ידיים ומדברים בלי מילים.
עכשיו את יודעת עלי הכל.
גם אתה עלי.
אז...חברים?
לא.קבעה בלי קול,אחים.
והם חייכו,בידיעה שלא משנה מה יתברר בסוף,מבחינתם הם אחים,באש ובמים.

"אני שמחה שהתחברתם" אמרה פרופסור מקגונגל מפתח המרפאה.
הם קמו בבהלה,גם מדאם פומפרי.
"פופי,את יכולה לצאת" אמרה פרופסור מקגונגל.
מדאם פומפרי לא חיכתה להזמנה שנייה וברחה משם כל עוד נפשה בה.
"שבו." אמרה והתיישבה בעצמה באנחה "יש לנו הרבה נושאים לדבר עליהם."

ת"ב.

פרק המשך מקווה בקרוב,לפחות עד יום רביעי.

הפרק הקודם		הפרק הבא