הנבחרים

פרולוג

Well I can only show you the door is open
it's your freedom of choice weather to walk through
if you stand on the sidelines of this revolution
then your choices might be made for you

רציף תשע ושלושה רבעים היה שומם מאדם. לפני דקות אחדות, יצאה ממנו רכבת האקספרס להוגוורטס, ועליה תלמידים ומורים רבים. חלקם נרגשים, חלקם מפוחדים, חלקם לא יודעים מה קורה עם עצמם.
הרכבת שעטה במהירות על פני שדות פראיים, מחליפה נופים כל חצי שעה עגולה. בחוץ, היה קריר- דבר שהפך את חודש ספטמבר לשונה מקודמיו. הוא היה קריר יותר, צונן. יכול להיות והיה שהחורף הגיע מוקדם מדי, או אולי היו אלה סימנים לבואו ההולך וקרב. כמובן, שכל זה לא הטריד את אף אחד. כולם היו רגועים, שלווים בנפשם. נו טוב, לפחות מחציתם.
"אין ספק בכך, אל." אמר ג'יימס, בקולו נימה עוקצנית. "אתה תשובץ בסלית', כמובן."
אלבוס הביט באחיו. "שקרן אחד," הוא סינן מבין שיניו. "אני אהיה בגריפינדור, כמוך, וכמו אבא ואמא."
"ומה אם לא?" ג'יימס הביט באחיו הקטן בעניין.
"אז תלך לכל העזאזל!" ענה אלבוס והפנה גב לאחיו. הוא התקדם, מחפש תא ברכבת.
ג'יימס נשאר מאחור, הוא היה המום. אלבוס התקדם לאט, כנראה מקווה לשמוע עוד מילה מאחיו. "סלית'רני, בכל רמ"ח איברך. אתה ממש מדבר כמוהם, הולך כמוהם... קיצר, אל, מתנהג כמוהם."
אלבוס שתק. הוויכוח מהרציף הפך להיות מריבה של חיים ומוות. הוא חשב. כמובן, שאני לא אענה לטיפש הזה. הוא עוד ילמד את הלקח שלו. ואם זה לא יהיה עכשיו, זה יבוא מתישהו. אלבוס הסתובב לג'יימס, מחייך חיוך אחרון. אפשר היה לומר שבחיוך הזאת היה משהו מסתורי, שממש לא התאים לאלבוס. ג'יימס הביט בו, תוהה מה כבר קרה לו.
ראשה היה חבוי מתחת לגיליון הנוכחי של הנביא. אלבוס נכנס לתא, מביט ברוז.
"יש חדש?" שאל בחוסר מעש.
"אממ..." היא שרבבה את ראשה מבעד לדפי העיתון, מעלעלת בו. "רציחות מסתוריות בוושינגטון. זה הידיעה המעניינת ביותר בעיתון. חוץ מזה, כלום. "
אלבוס הביט בעמוד הראשי בעיתון. הוא ראה שם את גופות המתים בוושינגטון.
"ג'יימס נפל על הראש, רוז." הוא נפל בכבדות במושב הקרוב, מול רוז.
"מה, רק עכשיו שמת לב?" שאלה, מביטה בחלון.
"לא, רק עכשיו סיימתי לערוך את המחקר שלי." גיחך. "לא, לא עכשיו! כבר כמה... שבועות, שהוא מתנהג ככה."
"הוא סתם מתלוצץ." פיהקה רוז.
"אני לא חושב," אמר אלבוס. "הבדיחה הזאת מיצתה את עצמה, הוא סתם צוחק עלי."
רוז העבירה דף בעיתון, ממשיכה לקרוא את החדשות בשקט.
"אולי." אמרה לבסוף.
היא הרימה את העיתון כך שיהיה מול עיניה, מתחילה לקרוא ידיעה חדשה. אלבוס הביט בחלון, הרכבת המשיכה לנסוע במהירות רבה. הוא נדד עם המחשבות, הרחק, הרחק...

***

מכתש גודריק.
עלי אץ האלון נשרו לאט לאט על המצבות שבבית הקברות שבכפר. הם כיסו את שמות הנפטרים, מכסים את המצבה בעלים זהובים רכים.
בית הקברות היה גדול, עצום. היו בו מצבות רבות על גבי מצבות רבות. הוא היה ידוע בכך, שבו נקברו אישיים גדולים מעולם הקוסמים. ביניהם גם הפוטרים...
קראק.
לשטח בית הקברות התגנבו איש ואישה. האחד היה נראה צעיר יותר מהאישה, שיערו השחור פרוע במקצת. הוא לא היה נמוך, אך גם לא גבוה מאוד – מה שנקרא ממוצע. אפשר היה לראות עליו שגופו היה טוב, לא שמן, לא רזה. פניו היו מכוסות במסכה שחורה, עם שני חורים עגולים לעיניים. הוא היה לבוש בחלוק קוסמים שחור-אפור, קצת אפל למדי.
וכך גם הייתה האישה שלידו, שהייתה מבוגרת. היא הייתה נראית כבת כמה שנים מעליו, לפחות עשר. קמטים היו בעורה, היא הייתה נמוכה קצת. די שמנמנה, ההפך הגמור מהאדם שהיה איתה. היא הייתה לבושה בחלוק אפור, שאת ראשה הסתירה מסכה- די דומה לזאת של האדם שהיה איתה.
בשקט, הם התחילו לפסוע מתחת לעץ האלון. הם פסעו בין המצבות, נראה היה כי הם מחפשים מצבה כלשהית.
לפתע עצרו.  הם הביטו במצבה אחת, שכוסתה קצת פחות בעלים זהובים.
אחד מהם הנהן במהירות לעבר השנייה, היא החזירה לו הנהון הסכמה. הוא התכופף, ופתח בזהירות את הקבר של המצבה.
בתוך המצבה הייתה גופה. לגופה הייתה שיער שחור פרוע. משקפיה היו מונחות לצידה. הוא היה גבוה, מבוגר.
ללא קול, מלמלה האישה כישוף. בבת אחת התרוממה הגופה באוויר, אחריה נסגר הקבר.
ג'יימס פוטר התעופף באוויר,  מת.
חיוכים קלים עלו על שפתותיהם של השניים. הם עשו תנועות משונות בשרביטיהם, מסתובבים לאחור... קראק.
אדם צעיר, אישה מבוגרת, וג'יימס פוטר אחד התעתקו במהירות מהמקום.
אבק רב הם השאירו אחריהם, ועלים נושרים.

***

אלבוס יצא מהרכבת בקפיצה, לבוש בחלוק קוסמים. יחד איתו רוז כמובן.
אדם ענק, גדול מימדים עם זקן ארוך הופיע בקצה התחנה. "זה האגריד." אמר אלבוס לרוז, שהנהנה בהסכמה.
הם צעדו יחדיו אליו. "היי, אלבוס. היי, רוז. מה נשמע? אייך אתם הייתה נסיעת הרכבת?"
"מעולה." חייך אלבוס.
"יופי," אמר האגריד. הוא התחיל לחלק הוראות לתלמידי שנה ראשונה, וכך הם צעדו כמה דקות לעבר האגם. היו שם סירות, סירות רבות.
"אנחנו אמורים להפליג על זה?" שאל אלבוס. "כלומר, לשוט בזה?"
"למה לא?" חייך האגריד. "תעלה!"
אלבוס עלה עם רוז על הסירה. הם התחילו לשוט, חותרים במרץ. הם עצרו לבסוף, יורדים.
הם עלו במדרגות שהוארו בלפידים, ולבסוף הגיעו למדשאה גדולה. משם הם נכנסו לטירה. אלבוס הביט סביבו בהתפעלות רבה, שולח עיניו לכל עבר.
וואו. חשב בליבו. ברוך הבא להוגוורטס...