סשה

הגשם נקש על החלון,

 זה לא בוקר אופייני לסוף אוגוסט.

חשבתי בדקות ההן, בשניות האחרונות לפני שקמתי ממטתי הקשה.

קולות הפטפוט של חברותי החלו לעלות מהמיטות משני צדדי.

"סשה, קומי! את צריכה לקום." אמרה גברת פיטונסון בעצבנות.

הבנתי אותה, זה קשה לטפל ב-20 יתומים כמעט ללא עזרה.

אני סשה. סשה קנדי. קנדי הוא השם משפחה שניתן לכל יתום שלא ידוע שם משפחתו בבית היתומים.

השם סשה נבחר כיוון שתמיד נראתי רוסיה, אז גברת פיטונסון בחרה בסשה כדאי שיהיה לי שם שיתאים לתרבות שממנה באתי, למקרה שאחליט לחזור לשם.

יש לי שיער ארוך ושטני, עיינים חומות ועור בהיר.

ניסיתי להשתזף, אבל תמיד במקום להשחים, רק נשרפתי ונעשתי אדומה.

אבל נחזור לסיפורינו.

גברת פיטונסון היא מנהלת הבית היתומים ע"ש ג'ון קנדי. בעלה גם גר בבית היתומים, אבל הוא עורך דין ואין לו שום קשר אלינו.

היא ומיס בראון, האומנת בת ה-18, היא בוגרת בית היתומים, עבדו מאד קשה, כדאי להטפל בילדים, לדאוג להשכלתם, לנסות להעבירם למשפחה אמיתית ולהתחנף לנותני החסות. לא היה להן זמן לדאוג שהילדים יהיו שמחים.

אבל בית היתומים לא היה מקום עצוב.

בכל יום נתנה שעה אחת ויחידה לכל היתומים להסתובב ולשחק בגינה.

בימים גשומים, היה חדר משחקים שבו בילו הילדים בנעימים.

אני, לא חוויתי בחמשת השנים האחרונות את המשחקים בחדר המשחקים.

כיוון את חורפי ביליתי בפנימייה לילדים מיוחדים. הוגוורטס שמה.

בגיל 11 אני וחברתי דיאנה קיבלנו שני מכתבים מסתוריים.

ומאז אנחנו לומדות בהוגוורטס.

דיאנה היא החברה הכי טובה שלי.

אביה נרצח ע"י אוכלי המוות ואמה מתה מדיכאון מעט לאחר המקרה.

לדיאנה היה שיער חום שוקולד שהגיע עד הכתפיים, עיינים חומות ועור בהיר.

מעט יותר כהה משלי, אבל לא בהרבה.

אני מאד מבולגנת, והיא מסודרת וכך אנחנו מתאזנות.

שאר חברותינו התעיינו למה רק אנחנו קיבלנו והן לא, ופרופסור דמבלדור אמר לנו להגיד להן שזו פנימייה שהורינו רשמו אותנו מראש לפני מותם.

אצל דיאנה זה הגיוני, הם מתו שנה לפני קבלת המכתב, אבל אני ננטשתי.

"סשה! קומי כבר!" אמרה גברת פיטונסון וניערה אותי "את ודיאנה תפספסו את הרכבת בגללך! היא כבר מוכנה רבע שעה!"

"אני קמה" אמרתי בשיכרון חושים.

קמתי ממטתי והנכתי את כפות רגליי על רצפת העץ הקרה. התרוממתי ממטתי והלכתי להתכונן.

-

כיוון שגברת פיטונסון ומיס בראון היו עסוקות, אדון פיטונסון הסיע אותנו אל תחנת הרכבת.

אדון פיטונסון לא חיבב אותנו בגלל שלי היה חתול ולדיאנה היה ינשוף.

הוא שנא את הרעיון שמכוניתו החדשה תלכלך בלשלשת או שכיסוי העור היקר של המושבים ישרט ע"י חתול עצבני.

הוא הניח ברישול את המזוודותינו בתא האחורי ואת החתול הכריח לשים בכלוב חיות.

בעוד הינשוף של דיאנה, סיאל (Ciel – שמיים בצרפתית) נח בשקט בכלובו וסוריסו (Sorisso – חיוך באיטלקית) השתולל בתאו אדון פיטונסון השתדל לסוע כמה שיותר מהר מבלי לעבור את המהירות המותרת ולהוריד את שתי המוזרות בתחנת הרכבת.

"אתן תסתדרו מכאן, נכון?" אמר אדון פיטונסון וחיכך את ידיו זו בזו.

"אמממ..." אמרתי ודיאנה הביטה בי.

"מעולה! אז אני אזוז. הבנתי שיש לכן כסף, אז אני אזוז." אמר אדון פיטונסון והלך משם בהליכה מהירה והדליק סיגר תוך כדאי.

"אני שונאת את האיש הזה." אמרה דיאנה.

		הפרק הבא