בכל אחד יש צד אפל

הוא השקיף על החדר בעיניים יהירות.

 
כיסאו - שעמד אז על במה בחזית החדר - היה מעוטר נחשים ירוקים ועיטורי כסף שנחרתו בברזל בעודו לוהט.

 
כל זכר לאיש שהיה פעם נמחה.

 
"אדוני!" אחד מהאנשים עטורי מסכות הכסף נכנס בריצה אל האולם הדומם. "הם הביאו אותה!" התנשף.

 
"מעולה," לחשש האיש בקול קר שלא היה אופייני לחייו הקודמים. "הכניסו אותה אל האולם."

 
אוכל המוות מיהר לצאת משם, אך בדרך מעד על שולי גלימתו.

 
"לך!" הוא אמר לאוכל המוות בכעס ועיניו ירו ברקים.

 
אוכל המוות מיהר לקום, להשתחוות ולצאת בהליכה מהירה מהחדר.

 
חיוך שבע רצון נמתח על שפתיו המלגלגות של האיש.

 
"היא פה, אדוני." אמר אחד מהאנשים עוטי המסכה שאחזו בזרועותיה של אישה זקנה.

 
האיש קם והסיר במשיכה את השק שכיסה את פניה של הזקנה חרושת הקמטים.

 
"נו, נו, מינרווה," אמר בלגלוג. "מעניין איך הגעת לפה."

 
"בבקשה," אמרה מינרווה ורעד ברור נשמע בקולה.

 
עיניו הירוקות, הקרות, ננעצו בעיניה.

 
"בבקשה," היא חזרה. "הארי, בבקשה."