חלב, ביצים, אהבה, סוכר

יתכן שהוא קצת עצוב, אבל אני חושבת שיצא יפה ובסך הכל בסדר.

אני כותבת בלי בטא ומאוד אשמח עם תתכנו אותי (גם לא הבטאים שביניכם)

היה זה יום חורף קר. גשם כבד דפק על הגג והחלונות.

הבית הקטן ספג בשתיקה הכל, בדיוק כמוהה.

היא ישבה ליד השולחן כשכוס תה קמומיל בידה, על כיסא העץ הנוקשה, עטופה בסוודרים דהויים שכמעט שלא ניקרה בהם הצבעונייות של פעם. קול הדפיקה בלתי פוסק, הטפטוף המרגיע של טיפות הגשם, גרם לכל הקולות  הקטנים להשתתק.

שום רחש. שום קול.

שקט.

מולה נחו עפרון ופיסת נייר, שמילים היו כתובות אליה בשורה:

חלב

ביצים

קורנפלור

סוכר

שוקולד

חמאה

שמנת מתוקה

קמח

קקאו

רשימת קניות. היא רצתה להכין עוגה בסוף השביע, אבל היו חסרים הרבה מצרכים.

היא לא יצאה מהבית הרבה.

התה כבר התקרר, והשקט המשיך לשרור במטבח.

בחוסר רצון ונוקשות היא קמה מהכיסא, נטלה את הדף והעיפרון וגררה עצמה על הארון. היא פתחה את דלתו וסקרה את המבטים, בודקת עם שכחה לכתוב מצרך כלשהו.

אבל משהו אחר משך את תשמות לבה: נצנוץ מתכת בזווית העין, מתחת לארון.

היא התקופפה בקושי וגלתה כופסאת פח ישנה.

בידיים רועדות הוציאה מתוכה שני פריטים: שרשרת פקקי משקה וזוג משקפים משונים.

דמעה זלגה במורד לחייה ונחתה על חצאיתה המקומטת. ובעקבותה, בלי שרצתה בכך, הגיעו הזיכרונות שהדחיקה זמן כה רב...

הם היו מאוהבים, הוא עמד לקבל את משרת המורה לצמחים, היו להם תוכניות: לבית, לילידים, להכל! ואז הגיעה החנה הזאת, וגנבה אותו... וההם, ההם החליטו לקורא לבת שלהם על שמה, רק שאז הם התחתנו ונולדו הילדים והם שחכו אותה... אבל היא, הו היא הייתה החברה שלה, היא הגנה אליה כשכל האחרים לעגו! אבל כמובן, אז הגיע איזה הוא אחד - והוא מסוים מאוד - והרס הכל!

היו לה חברים, והם נטשו אותה, השאירו אותה לבד להתמודד עם העולם...

לונה זרקה את המשקפיים והשרשרת על הקיר הנגדי וקבשה את פניה בידיה.

היא בכתה וייבבה, ורק כשכבר לא נשארו לה יותר דמעות היא לקחה את העפרון, בידיה הרטובות, והוספיה מילה אחת בסוף הרשימה:

אהבה.