יללת הזאב

טדי התעורר לעוד בוקר רגיל, שגרתי ומשעמם.

הניחוחות הקלים של ארוחת הבוקר בקעו מהמטבח, ונשמע רחש המחבת על הכיריים.

אבל לא. זה לא היה בוקר רגיל. סבתא הכינה ארוחת בוקר, זה שונה.

ג'ינג'ר קפץ על טדי, והעיר אותו סופית בשריטה קלה על קודקוד האף. זו השריטה הרביעית שלו השבוע, סבתא לא תשמח.

"דיי ג'ינג'ר!" טדי קרא ברוגז קל, מלטף את פרוותו הרכה והעבה, המנומרת בצבעי נחושת-לבן-שחור.

טדי קיבל אותו במתנה מסנדקו, הארי פוטר המפורסם. סביר להניח שאם הארי לא היה עובד במשרד הקסמים, טדי בחיים לא היה מקבל רשיון להחזיק את ג'ינג'ר. מסובך לנער להשיג רשיון להחזקת קניזל*, חיה בדירוג XXX.

ג'ינג'ר גרגר בקול מהנאה, והקפיץ את טדי מהרהוריו.

"קום ג'ינג'ר!" טדי קרא באזנו, והוא קפץ מהמיטה בבהלה, וטדי קפץ מייד אחריו.

הוא סידר את מיטתו, צחצח את שיניו, התלבש ונעמד מול הראי.

"טוב ג'ינג'ר, אז מה אתה אומר?" הוא העיף מבט מעבר לכתפו, לכיוון המיטה שג'ינג'ר חזר להתכרבל בה. זה החזיר לו מבט תמים בעיניו השחורות-נוצצות, וחזר להתכרבל.

"טוב, הבנתי, לא צריך את העזרה" רטן טדי בשקט, וחזר להביט בראי.

הוא הרהר בקול. "טוב... הגופייה סגולה-כחולה-כהה, אז העיניים יהיו כחולות-כהות נוטות לשחור." הוחלט. הוא עצם את עיניו בריכוז, ודמיין אותן בצבען החדש. הוא הרגיש כיצד כל התאים והנימים הקטנים משתנים בהתאם לרצונו, והעבירו דגדוג קל שבקלים בעיניו. הוא פקח אותן, והביט במראה לראות את התוצאה.

עיניים כחולות-כהות מבריקות נצצו אליו מהמראה, עוצרות נשימה, מתחת לגבות שחורות ישרות. הפנים הבהירים שלו נראו נאים כתמיד, עם אף חד וישר, עצמות לחיים קצת גבוהות וסנטר כמעט מרובע. הנמשים הבודדים קרצו אליו ממקומם על הלחיים והאף. על המצח החלק שלו שעוד לא נראו עליו פצעי הבגרות וגם לא יראו לעולם אם לא ירצה, נחו שערות זהובות ואדומות, עדיין השיער של אתמול. הם התאימו לנמשים הקטנים שהחליט לא להוריד, נמשים שהיו גם לאמו לפני שהחליטה להפוך את פניה לחלקות. 

"אז מה, ג'ינג'ר, שיער ירוק להיום?" הוא שאל בהתלבטות.

ג'ינג'ר שמע את שמו וזינק מהמיטה. הוא התקדם לעברו בזנב מורם, התחכך ברגלו להפגנת חיבה ויצא מהדלת הפתוחה קמעה של חדרו.

"אתה צודק, ירוק לא מתאים. אז אולי שיער חום? שחור? צהוב? כתום? אדום? סגול? כחול? וכדאי מתולתל או חלק?" טדי שאל ברצף את עצמו, עדיין בקול.

"אוקיי, כשאין רעיון, חוזרים לצבע הרגיל" הוא החליט.

הוא עצם את עיניו בריכוז. מישש לעבר תאי השיער במחשבתו, ולאט לאט קילף מהם את שכבות הקסם. גרעין היסוד נשאר חשוף, וטדי הרפה.

הוא פקח את עיניו, ושיער שחור עמוק חלק התגלה על ראשו.

הגוון השחור כנוצת עורב, התואם את שער המשפחה השכיח ביותר מצד אימו, נח חלק במקומו, וכמה קווצות סוררות נחו על מצחו.

"קצת רגיל מדי בשבילי, סבתא תחשוב שאני חולה" הרהר בקול.

וסבתא צודקת לגמרי. אם יום אחד הוא יורד למטה עם שיער כחול חלק קצוץ, יום אחר כך עם תלתלים לבנים מסנוורים, ויום אחרי זה עם שיער אדום בוער וקוצני, ולאחר מכן כמעט שבוע שלם הולך עם שיער ירוק איזמרגד מקורזל, אז הגיוני מאוד שסבתא תחשוב שהוא חולה אם פתאום ירד למטה עם שיער שחור. שזה אומר 'רגיל מדי'- משעמם.

אז הוא החליט להאריך אותו. מעט.

הוא עצם את עיניו, ושוב גישש במחשבתו אל תאי השיער, אל השורשים. דמיין איך השיער מאריך, וקטע אותו בין השכמות, מתחת לכתפיים. ליתר ביטחון הוסיף גם פס כחול, ופקח לבסוף את עיניו.

הוא הביט בגדול על דמותו, וראה את עצמו- נער בן חמש עשרה עם כפכפים אדומים, מכנסי ג'ינס קצרים וגופיית V סגולה-כחולה-כהה. הידיים עם השרירים-הלא-בולטים-במיוחד נחו שמוטות בצידי גופו, ועל מפרק ידו השמאלי נצץ שעון זהב קטן, ירושה מסבא, שעל שמו נקרא. הוא קיבל אותו ליום הולדתו הארבע-עשרה, ולא מזמן למד לקרוא אותו. סוף סוף.

היו לו שנים עשר מחוגים ומערכת כוכבים, בלי מספרים. עכשיו הוא קורא אותו בקלות והוא שימושי מאוד. מראה את השעה, התאריך, מזג האוויר, היכן הוא נמצא, איפה הצפון וסופר ימים עד ליום ההולדת הבא שלו. החלק האחרון לא כל כך שימושי, אבל סבתא התעקשה לכוון אותו. (כי קודם הוא ספר ימים עד ליום ההולדת של סבא).

צווארו היה חשוף, וזה הזכיר לו לענוד את שרשרת התליון העדינה שהייתה של אביו, ושנהג לענוד אותה כשהיה צעיר, בערך בגילו, עד שנותיו האחרונות בהוגוורטס. סבתא התעקשה שלא יענוד אותה, בטענה שזה "לא גברי". אבל טדי לא הקשיב לה. היא הייתה של אביו. זה מספיק בשביל לשכנע אותו לענוד אותה.

הוא ניגש לשידה שליד מיטתו ופתח את המגירה. שלף בזהירות את השרשרת, ופתח את התליון העגול הקטן. אביו חייך אליו מהתמונה, מוקף בחבריו- ג'יימס, אביו של הארי, סיריוס קרוב משפחתו שחור השיער, ופיטר עם פניו העגלגלות. טדי סגר את התליון, וענד אותו על צווארו.

"טדי! הארי מגיע עוד מעט עם ג'יני והילדים, תמהר!" סבתא קראה אליו מהמטבח והעירה אותו מהרהוריו.

"אני בא!" צעק בחזרה, ויצא מהחדר. החיוך התפשט על פניו בלי שליטה.

הוא רק הגיע למטבח ומייד נשמעה דפיקה בדלת. קריאותיהם העליזות של הילדים ליוו את הדפיקות.

"הם כאן!" סבתא אמרה בהתרגשות, חיבקה את טדי חיבוק קצרצר של בוקר וניגשה לדלת.

טדי הציץ מעבר לכתפה כשכל משפחת פוטר הקטנה נכנסה לבית בצעד יציב.

מייד התחילו החיבוקים. 

"אוי טדי-טד, איך התגעגנו! גדלת כשלא היינו כאן!" ג'יני חייכה חיוך גדול שהדגיש את עיניה החומות.

מאז ומתמיד ג'יני קראה כך לטדי, ואפילו שזה היה מעט מביך, בעמקי ליבו אהב זאת.

היא חיבקה אותו חיבוק גדול ושערה הג'ינג'י הבוער עטף אותו.

"גם אני התגעגעתי מאוד" אמר בחיוך גדול אחרי שהשתחרר מחיבוקה של ג'יני, וג'יימס ניצל את ההזדמנות וזינק אליו, צחוק עליז בוקע מפיו.

צחוקו המדבק הדביק גם את טדי, והוא הצטרף לצחוקו העליז. טדי ניסה להדוף את ג'יימס בעודו מגחך, וג'יימס נמלט ממנו למטבח. טדי רץ אחריו לתפוס אותו, ובינתיים אל' הצטרף למטבח, לא יכול שלא לצחוק..

"מה קורה אל'?" שאל טדי בעליזות בעודו רץ אחריו ואחרי ג'יימס. הוא ענה לו בחיוך.

"בסדר כמו תמיד. התגעגעתי-" "-גם אני התגעגעתי!" לילי התפרצה לדבריו, וקפצה על גבו של טדי.

טדי המשיך לרוץ בחדווה במרדף אחרי ג'יימס, בעוד לילי צווחת בהנאה על גבו.

"לאאאא!" ג'יימס צעק בתסכול אחרי שנתפס, אך מייד חזר לצחוק. הוא אוהב לצחוק. לילי החליקה בזהירות מגבו של טדי, ורכנה להביט בשרשרת שתפסה את קרנות השמש שבקעו מהחלון ונצצה תחתן בעליזות, שעל צווארו.

"מה זה?" שאלה בתמימות האופיינית לה. 

טדי התכופף עד שהגיע לגובה העיניים שלה, מחווה קטנה מצידו, והוריד את השרשרת. אל' וג'יימס הסתכלו עליהם בסקרנות מהצד. גם הם מעולם לא שמו לב לשרשרת המעניינת. בדרך כלל טדי לא עונד תכשיטים. למען האמת, הוא אף פעם לא עונד.

טדי פתח את התליון בשוויון לב והראה לה את התמונה שהדמויות בה לא חדלו לזוז ולהחליף מקומות, חיוכים מרוחים על פניהם. 

"זה אבא שלי" הצביע על דמותו המחייכת "וזה ג'יימס פוטר, סבא שלכם-"

"-היי, על שמו אני נקרא!" ג'יימס קטע אותו בהתלהבות האופיינית לו. 

"נכון" חייך טדי. "וזה הסנדק של הסנדק שלי, וגם קרוב משפחה שלי, סיריוס בלק-"

"-היי, גם על שמו אני נקרא!" ג'יימס קטע אותו שוב, חיוך מעצבן ומתגרה מרוח על פניו. טדי שנא ואהב את החיוך הזה גם יחד.

"כן ג'יימס, גם על שמו אתה נקרא. איזה קטע" אמר בציניות וגלגל את עיניו, חיוך חוזר לכסות את פניו.

"וזה..." היסס ממש קצת, בעודו מצביע על פרצופו של פיטר פטיגרו.

"נו, מי זה?" אלבוס שאל בסקרנות, חסר סבלנות, שלא כדרכו.

"זה פיטר-" התחיל טדי

"-זה מי שאחראי לזה שאני יתום" קטע אותו הארי שהצטרף אליהם, וחיוך מתוח מצל על פניו. כולם יודעים על העבודה הדורשת שבה עובד, ושנותנת אותותיה גם בימי החופשה הנדירים.

"חשבתי שזה היה וולדמו-" לילי התחילה לומר, בתמימות הילדותית שלה, אבל השתנקותה של אנדרומדה, סבתא, קטעה אותה.

ידו של טדי נשרה בינתיים בחזרה אל חיקו.

"הוא זה שהרג אותם, אבל פיטר, האיש שטדי הצביע עליו, הוא זה שגילה לו איפה הם מתחבאים. הוא בגד בהם, וזה עלה להם בחייהם." הארי סיים בנימה דיי דכאונית, וטדי סגר את התליון.

"אני יכול את זה רגע?" שאל הארי בחיוך מעט מרגיע.

"כן, נראה לי..." אמר טדי במעט בחשש ושם את השרשרת עם התליון בידו הפתוחה של הארי.

"תודה טד" הוא חייך אליו חיוך מעודד ופנה אל סבתא.

"אנדרומדה, יש לך מספריים?" הוא שאל.

"צריך להיות פה איפה שהוא... המון זמן לא השתמשתי בהם..." סבתא אמרה והתחילה לפשפש בארונות ובמגירות, בחיפוש אחר המספריים. ג'יני הצטרפה אליה.

"הנה הם!" ג'יני חייכה חיוך ניצחון ונתנה להארי את המספריים.

"תודה" הארי חייך אליה ושתל נשיקה על לחייה.

הארי פתח את התליון, ביטא "אִימְפֱרבִיוּ‏ס" וניתק את התמונה מהתליון. הוא דחף את הדמויות בתמונה עד שג'יימס, רמוס וסריוס היו בצד אחד ופיטר היה בצד אחר. הארי מלמל משהו בשקט והדמויות בתמונה קפאו.

"אני מעדיף לעשות את זה ידנית, זה הכי בטוח." הוא אמר בסמכותיות, וגזר את דמותו הבודדת של פיטר כך שבתמונה נשארו רק שלושה- רמוס סיריוס וג'יימס. הוא מלמל עוד משהו והדמויות בתמונה חזרו לזוז, תמהו לאן פיטר נעלם אך לאחר רגע זה חדל להדאיג אותם, והם חזרו לחייך. "אינסנדיו" הוא אמר וכיוון את שרביטו לתמונה של פיטר פטיגרו, והיא נשרפה.

"מספיק רק הזיכרון, לא צריך גם תמונה. אני מקווה שאתה לא כועס, טד, אבל אני מאמין שזה רק לטובתינו." הוא אמר בחיוך, ביטא בזריזות לחש קיבעון והחזיר לטדי את השרשרת, עם התמונה בתוך התליון.

טדי ענד אותה בחזרה לצווארו, וחייך ביותר רוגע אל הארי.

"טד, עוד לא נתת לי חיבוק!" הארי קפץ פתאום בחיוך, וטדי קפץ כמו ילד קטן לזרועותיו המושטות.

הארי היה הדבר הכי קרוב לאבא בשבילו, למרות שהוא גדול ממנו רק בשבע עשרה שנה. זה לא קצת, אבל טדי תמיד חשב שזה לא מספיק בשביל להיות אבא.

לילי, אל' וג'יימס הצטרפו לחיבוק החגיגי שלהם, ובסוף גם ג'יני הצטרפה.

"טוב דיי, דיי, תפסיקו עם החיבוק הזה, בקרוב צהריים ועוד לא אכלנו אפילו ארוחת בוקר!" סבתא אמרה, מחייכת בעל-כורחה.

"מייד, אנדרומדה" הארי אמר, קבור מתחת לערימת החיבוקים, ומיהר להתיישב לשולחן כמו ילד טוב. הארי תמיד מקשיב לאנדרומדה, בעיקר כשמדובר באוכל. כולם התיישבו מייד אחריו.

טדי התיישב בין לילי וג'יימס, ואל' ישב מולו, ליד סבתא והארי. ג'יני ישבה בין סבתא וג'יימס, וסוף סוף כולם ניגשו לאכול.

טדי העמיס על צלחתו פירה וטוסט והתחיל לזלול. הוא אף פעם לא תהה מדוע סבתא מכינה אוכל של מוגלגים, הרי כל עוד זה נקרא אוכל- זה בסדר.

"ג'ינג'ר!" לילי אמרה בשמחה כשג'ינג'ר קפץ לחיקה. היא התחילה ללטף אותו בלהיטות והוא גירגר בהנאה.

"מחרתיים אתה חוזר להוגוורטס, נכון טדי-טד?" ג'יני שאלה.

"כן" ענה, וחיוך מיהר לעלות על פניו כשנזכר בהגוורטס. חוץ מהבית של משפחת פוטר בכיכר גרימולד מספר 12 ומהבית שלו, הוגוורוס היה המקום האהוב עליו.

"נכון! אתה מתחיל את שנתך החמישית! כבר קניתם הכל?" הארי פנה אל סבתא בשאלתו.

"בטח! שבוע שעבר היינו בסמטת דיאגון וגם קפצנו להוגסמיד, מה שמזכיר לי..." סבתא אמרה וקמה מהשולחן. היא הלכה בזריזות לחדרה.

"אבא! גם אני רוצה להוגוורטס!" לילי ייללה ממקומה, וג'ינג'ר התנער בבהלה ועבר לשבת בחיק אלבוס.

"מתוקה, חכי עוד כמה שנים..." הארי אמר בייאוש, סימן ברור שהשיחה התנהלה כבר פעמים רבות בעבר.

"אבל נמאס לי לחכות!" לילי המשיכה ליילל לרקע גרגוריו הקולניים של ג'ינג'ר.

"דיי כבר לילי" ג'יימס אמר בעצבנות בפה מלא פשטידת דלעת.

"לך קל לדבר ג'יימס! אתה הולך להוגוורטס שנה הבאה!" לילי אמרה בזעם מהול בהערצה.

"כי אני יותר גדול!" ג'יימס הוציא לה לשון, ולילי החזירה לו והוציאה גם,  משלבת את ידיה בתבוסה ועצבנות. בדיוק אז סבתא חזרה.

"מה פיספתי?" סבתא אמרה בחיוך.

"לא הרבה, רק את לילי וג'יימס רבים. שוב" אלבוס גלגל את עיניו בצורה חמודה וחזר לחביתה שלו.

"אממ..." סבתא המהמה בצער קל, אבל מייד חזר החיוך לככב על פניה. "הבאנו לכם מתנות מחנות ההוקוס מוקוס של וויזלי! היינו שם שבוע שעבר כשעשינו את הקניות, נכון טדי?" היא נישקה אותו במצח וחילקה את הפטנטים לילדים.

"קווול!"אלבוס שרק בהתפעלות כשהסתכל על היד שלו נמסה, פטנט חדש של ג'ורג' שהוא נתן לאנדרומדה וטדי במתנה לכבוד השיווק החדש. טדי שיער שגם בגלל שהם חברים טובים, כי רק להם מכל האנשים בחנות הוא נתן.

"אלבוס, תוריד את הכפפה! עכשיו אוכלים!" ג'יני אמרה ברוגז קל. בטח כבר נמאס לה מבית מלא בפטנטים של ג'ורג', אחיה הגדול.

"אוף" אלבוס אמר באכזבה אבל הוריד את הכפפה בצייתנות. ידו חזרה למצבה הרגיל.

"תראו מה קיבלתי!" לילי אמרה בהתלהבות, וכולנו הבטנו על ציפורניה, שהפכו לצבעוניות, פרוותיות וארוכות בצורה מפחידה. ומטרידה. ג'ינג'ר יילל פתאום בערגה, ואל' סילק אותו מברכיו. אז הוא הלך והתכרבל סביב עצמו למרגלות טדי.

"לילי, תפזרי מייד את אבקת הנגד! אוכלים עכשיו!" ג'יני אמרה בכעס, אבל אפילו היא חייכה עכשיו. ג'ורג' והפטנטים שלו תמיד גרמו לכולם לחייך.

לילי פיזרה את אבקת הנגד, ופתאום בקעה יללה דקיקה מגרונו של ג'יימס. כולנו פנינו להביט בו.

אוזניים מחודדות החליפו את אזניו הרגילות, ובקעו עכשיו משערו הפרוע. שיניים קטנות ומחודדות הציצו מפיו המחייך.

"ג'יימס!" ג'יני כבר ממש התעצבנה. "תשתה מייד את שיקוי הנגד! עכ-שיו אוכ-לים!" היא ביטאה כל הברה בנפרד, והסמיקה מזעם.

"שמעתם את אמא. תעשו מה שהיא אומרת" הארי אמר בקול רגוע כשחש כי עליו להתערב, אבל חזר מייד לירקות שלו.

~~~

"סבתא, אני יכול לישון אצל הארי?" שאל טדי את סבתא בתקווה כשהארוחה נגמרה ומשפחת פוטר התארגנה ליציאה.

סבתא התלבטה. "טוב... אבל רק אם הארי וג'יני מסכימים" היא אמרה לבסוף.

טדי פנה אליהם בתקווה.

"אתה מוזמן לישון אצלנו" הארי אמר בחיוך.

"מתי שאתה רוצה" ג'יני הוסיפה.

"תודה!" אמר בחיוך, וג'יימס אלבוס ולילי צהלו סביבו.

"אז זה נראה לי בסדר" לבסוף סבתא אמרה בחיוך.

"את יכולה להירגע אנדרומדה, טדי-טד יהיה בטוח אצלנו" ג'יני אמרה בחיוך וחיבקה אותו ביד אחת.

"אני עולה למעלה לארוז כמה בגדים" אמר טדי והתחיל להתקדם לעבר המדרגות.

"אני אעזור לך" הארי אמר בחיוך ומיהר להצטרף אליו.

אחרי עשר דקות היו כולם ארוזים ומוכנים ליציאה, יחד עם כל קופסאות האוכל שסבתא שלפה יש-מאין. טדי נפרד ממנה וכולם יצאו בשיירה מהבית.

הם נכנסו למכונית המורחבת והנוחה. הנסיעה עברה יחסית בשתיקה.

"העיניים שלך מאוד יפות היום, טדי-טד" ג'יני אמרה בחיוך כשפסעו לעבר הבית.

"תודה" אמר בחיוך. כנראה ההשקעה שלו בבוקר הייתה שווה את זה. "אולי ניסע מחר לבקתת הצדפים?" אורו עיניו כששאל בתקווה. הוא לא ידע למה בדיוק, אבל בכל זאת ממש רצה לבקר אותם.

"רוצה לפגוש את וויקטואר?" הארי קרץ אליי.

"לא! כאילו כן, אבל לא בקטע הזה... אוף, הארי!" טדי התעצבן ולחייו התלהטו במבוכה. 'למה הם לא מבינים שלא הכל קשור ל.. רומנטיקה והשטויות האלה??' טדי חשב בזעם.

לילי חייכה כצופנת סוד, וג'יימס הכניס מרפק לאלבוס.

"די!" אמר טדי בעצבנות.

"בסדר, טדי-טד, ניסע אליהם מחר" ג'יני אמרה בחיוך והם נכנסו סוף סוף לבית.

*קניזל- קניזל הינו בעל חיים קסום אשר קשור וגם דומה במראהו לחתול. יש להם פרווה מנומרת, אוזניים גדולות וזנב פרוותי, כמו של אריה.

הם משמשים כחיות מחמד מעולות אם הם אוהבים את המכשפה או הקוסם. יש להם רמה מאוד גבוהה של אינטליגנציה, הם עצמאיים ולעיתים תוקפניים, ויש להם יכולת מופלאה לזהות אנשים חשודים. הם יכולים גם להוביל את בעליהם בשלום הביתה.

בגלל התוקפנות שלהם כלפי אנשים מסויימים, יש לקניזלים סיווג XXX על ידי משרד הקסמים, אם הם לא הוכלאו עם מין אחר. 

(נלקח מויקיפוטר)

בבקשה תגיבו! זה ממש ממש חשוב לי!

:)

		הפרק הבא