Can you feel the love tonight

פרולוג: אליס בארץ הפלאות

יש דברים שכולנו רוצים להכחיש, מפני שאיננו רוצים להאמין.

יש את הדברים שכולנו רוצים להאמין, מפני שהם כל כך טובים ושהם מציאותיים.

ויש את הדברים שאנחנו רוצים להאמין אבל הם לא נכונים, הם אשליה, משום מה אני תמיד העדפתי להאמין שכל מה שקורה סביבי הוא מציאותי, ששום דבר לא יכול לקפוץ משום מקום.

שהכל עובדות, לדוגמא "בלי מים, אין חיים".

אבל להאמין, שאולי יש עולמות נוספים, שכל האגדות הן בעצם אמיתיות, שאולי יש מקום שנקרא נרניה, או שבאמת דרך קיר בתחנת רכבת, תמצא את דרכך להוגוורטס. להאמין בזה?! בהחלט לא. ושלא נדבר, על ערפדים בעלי שיניים מחודדות על פי הספר "דרקולה", או הגרסה העדינה יותר של סטפני מאייר.

מפני שאני ידעתי שמי שכתב את זה, היה בן אדם שפספס הרבה שעות שינה ודמיונו המפותח החל להשתולל.

מצחיק איך מעבר קטן משנה הכל. איך אני נכנסתי לספר הרפתקאות, שבו הערפדים לא נחמדים כמו ב-"דמדומים", אבל עדיין חלומיים.

כיום אני מרגישה טיפשה, איך לא יכולתי לדעת שזה בא?! איך לא הקשבתי לחלום שלא הפסיק לחזור על עצמו, איך הייתי עיוורת לאמת.

פעם חשבתי שמדע הוא הדבר הכי מדויק, הדבר שבלתי ניתן לשינוי. אבל היו כאלה שטרחו להרוס את הדבר היחידי שבטחתי בו. בגלל זה התחלתי ליפול לתעלה עמוקה כל כך, לצרה ענקית כל כך, שקשה לי לצאת ממנה.

כמה שאני מתגעגעת לחלום הזה, הכל מדעי, הכל מדויק. אתם לעולם לא תבינו איזו הרגשה זו.

אבל אולי, אליס מארץ הפלאות תבין, איך יצור אחד מושך אותך להרפתקה שמעולם לא דמיינת.

אז הכירו את הארנב שלי, ווילמר קאלן.

ההוא שלא מחזיק שעון ואומר "אני מאחר! אני מאחר!" . לא, הוא מחזיק בי ואומר "שמרי מרחק!". אבל איך אני יכולה לשמור מרחק מעיניו חסרות הצבע, מעורו הבהיר ,משערו החום בהיר ומהבעת "את לא רצויה", לא היה לו מושג שזה יעורר את יצר הסקרנות הבלתי נשלט שלי.

אתם מבינים, זה היה כמו משיכה במגנט המינוס מנסה להידבק לפלוס, והוא לא יכול להתרחק. טוב, נודה באמת, במקרה שלי המשיכה הזאת הייתה מאוד רצויה.

וגם באיזשהו מובן, היינו צריכים להיות ביחד. כל החזיונות הבלתי פוסקים של אליס, עלי ועל ווילמר, או החלום הבלתי פוסק שלי.

חלום שתמיד הראה דבר אחד, תקיפת ערפד. באותו זמן הייתי לא מפסיקה לחלום אותו, אני עד היום זוכרת אותו...

אני פסעתי ברחבי רחובותיה של שיקאגו, מביטה לעבר הסמטאות החשוכות ששכבו בהם רק הומלסים, כאב לי עליהם כל כך; הכאב שלדעת שאין להם חיים בטוחים, שהם מסתובבים ברחבי הרחובות החשוכים מחפשים מסתור בימי החורף הקרים, מקווים שאולי יום אחד הם ימצאו את האושר שלהם.

אני נכנסתי לסמטה אחת, ראיתי שם מישהו רוכן לעבר אדם זקן,אשר ישב ישן, הנער קירב את פניו לצווארו בהיסוס. הבטתי בסקרנות עליו ופסעתי לעבר הנער, ראיתי את שערו בצבע החום בהיר, עורו חיוור ובהיר כאילו היה גופה, ועיניו הכהות והשחורות שהביטו בכאב וצער על הזקן. לא נראה כאילו הוא הבחין בי, לא נראה כאילו הוא ידע שאני פוסעת שם. התקרבתי לעברו עד שנעמדתי ממש לצידו ושאלתי "מה אתה עושה?"

האיש לא התייחס אלי, אפילו לא העיף את מבטו לעברי.

הבטתי סביבי, רק אז הבחנתי שאני נמצאת בחלקה הישן של שיקאגו אך, זה היה מוזר...הבניינים הישנים נראו לפתע הרבה יותר חדשים, כאילו לא מזמן סיימו לבנות אותם, מה שעצר את מבטיי הייתה צעקת כאב. הבטתי לעבר האיש הזקן והצעיר. הזקן נפל על הקרקע מת, הבטתי בפחד על הנער שדמעה נפלה מעינו, הוא החל לדבר לעצמו, קולו היה יפיפה, אך רועד "היית חייב לעשות את זה, ממילא הוא היה מת בקרוב. עשית לו מוות מהיר". עיניו התבהרו מעט ונהיו לחומות, הוא הביט על ידיו הלבנות וצעק בתסכול "למה אני צריך את כל זה?!".

עיניו הביטו ישירות אלי, פחדתי ממנו כמו שריחמתי עליו. הוא החל לפסוע לעברי, חשבתי שהוא בא לתקוף גם אותי.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את ווילמר קאלן...

		הפרק הבא