החיים בגן עדן

"תזוז מהדרך! אין לי שום כוונה לשפוך דם קוסמים טהור!" וולדמורט אמר בלחישה קרה, שנשמעה בכל זאת כלכך חזקה.

"לא! אני לא אתן לך!" אמרתי, מנסה להסתיר את הדמעות שזורמות על פניי. דמבלדור.. בבקשה.. מישהו..

"אבדה קדברה!" נשמעה הלחישה הצורמנית ואור ירוק הציף את כל שדה ראייתי.

אני מרחף? לא.. אהההה! והתחלתי ליפול, עד שפגעתי ברכות במשטח שנדמה כאילו, כאילו הוא.. כרית?

"הלו? יש פה מישהו?" כל מה שאפשר לראות זה חלל לבן, וענן לבן ממולי. בבקשה שלילי והארי לא יבואו..

פתאום הרגשתי  דמות נופלת על הרצפה הרכה לידי.

"ג'יימס!" לילי נאנחה וחיבקה אותי.

"אוי לא.. לילי...  אל תגידי לי שהארי גם יבוא.."

"אוי ג'יימי.. אני ניסיתי אבל הו- הוא  לא היה אכפת לו.. לא הצלחתי…" היא הורידה ממני את זרועותייה והחלה מתייפחת.

"הכל בסדר, לא  נורא, זה מקום טוב יותר.. רק בואי נחכה רק שנייה לראות שהוא לא מגיע.."

חיכינו אולי דקות, אולי שעות.. לא הייתה תחושת זמן.

"בואי ליל. חיכינו כבר. הוא ניצל. הוא שרד." אמרתי בחיוך גדול.

"אבל איך?"

"אני לא יודע.. אבל הוא שרד." קמתי והושטתי לה את ידי. "בואי נלך לענן הזה.. זו בטח הדרך." היא לקחה את ידי וקמה בעקבותיי. מחזיקים ידיים, נכנסנו אל הענן.

"ג'יימס ולילי פוטר, בני 24, נרצחו על ידי טום רידל." נשמע קול טכנולוגי. היינו בתוך מעלית, כולה לבנה, לבושים בבגדים לבנים. אני בג'ינס וטי שירט, ולילי בשמלה קיצית. לא היו במעלית כפתורים, רק שלט אלקטרוני שהראה את הכיתוב: "שדרת העננים".

"על פי המערכת הינכם נשואים, ולכן שובצתם באותו הבית, שדרת העננים 32. אם תרצו לעבור לבתים נפרדים, אנא פנו למשרדים הראשיים.  בזמן שהותכם הנצחי פה תוכלו לצפות בחיים דרך עמדת הצפייה, ללכת לסרטים ולהצגות, לשחק קווידיץ' ועוד. כמובן שאתם מופרדים מגן העדן המוגלגי הרגיל. במקרה ותרצו לבקר שם, אנא הגישו בקשה במשרדים הראשיים. מחכה לכם נציג מהמשרדים להעברת סיור. יום נעים." הקול האלקטרוני סיים, והדלתות נפתחו. שנינו שאפנו אוויר בתדהמה. זה היה רחוב, אולי במקור כולו לבן, אבל שנוספו לו דברים צבעוניים. לא היה בו כביש, אלא רק מדרכה רחבה, ובצדדיה שתולים עצים. מאחורי העצים, היו בתים לבנים מקושטים בצבעוניות עם חצרות ירוקות, מלאות בגני ירק וכיסאות שמש. ברחוב עצמו הסתובבו אנשים, מדברים, או רוכבים על אופניים, לבושים במיני בגדים לבשים עם אביזרים צבעוניים. גם כלבים, חתולים וארנבים קיפצו שם, כולם ידידותיים מאוד.

"אממ, שלום." אמר איש גבוה בעל שיער בלונדיני מסורק בקפידה, לובש חליפה לבנה כולה. "אני המדריך שלכם, ג'יימס, לילי. אני קווין."

"נעים להכיר אותך" לילי אמרה ולחצה את ידו. אני עשיתי כמותה, לא פוצה את פי מההלם.

"אני חושב שכדאי להתחיל את הסיור הזה כשנשב בנינוחות בבית שלכם. נלך?"

היססתי לרגע. "כן" אמרתי לבסוף, סקרן יותר מאשר מופתע.

 סליחה על הפרק הקצר, מבטיחה שבהמשך יהיה יותר המשך מעניין..

		הפרק הבא