חופש (פיקצר)

חופש...

חופש זה מה שסיריוס הרגיש כשברח מהבית.

הוא עלה על האופנוע המעופף שלו עם מזוודה קטנה שבה היו כמה בגדים וחפצים שהיו יקרים לו, חושב על כך שבלית ברירה השאיר את מרבית התמונות של חבריו תלויות על הקיר- הוא שכח את הכישוף שנועד להסיר אותן מהקיר. בכיסו הייתה התמונה היקרה מכל- הוא וג`יימס מתחבקים על רקע דגל גריפינדור. מדי פעם הם החוו תנועות גסות לעבר הצופה בתמונה.

הוא התניע את האופנוע, מתענג על הרעש שנפלט מהמנוע וגרם לתנועה בבית בכיכר גרימולד מספר 12. אור נדלק בחדרם של הוריו. עוד לא לצאת, רק עוד קצת.

אמו ואביו הוציאו את ראשם מהחלון, תרים אחר מקור הרעש. גם רגולוס עשה כמותם, בחדרו שבקומה השניה. מבטיהם של השלושה נעצרו עליו. הוא חייך ביהירות לעברם ואמר- "אני סיימתי פה. רג, תהנה, אני משאיר לך את אבא ואמא."

הוא צחק צחוק שהיה מאושר ומריר גם יחד נוכח הבעותיהם המופתעות, לחץ על הגז והתרומם אל השמיים זרועי הכוכבים.

"סיריוס אוריון בלק! כדאי מאוד שתרד משם!" צווחה אימו מהחלון. סיריוס נופף לה בידו הפנויה, זו שלא אחזה במזוודה, וחרץ לה את לשונו. הוא התרחק עם האופנוע עד שלא ראה את הבית הארור ההוא יותר, והתחשק לו לעשות סלטה באוויר עם האופנוע.

הוא עשה זאת.

ואז צנח במהרה למטה על מנת להרים את המזוודה שהחליקה מידו.

- -

חופש זה מה שג`יימס חשב עליו כשלילי הסכימה לצאת איתו.

היא נאנחה ונראתה יפה יותר מתמיד, עם השיער האדמוני שהקיף את ראשה ונשמט על כתפיה בגלים רכים למראה, "כן, ג`יימס."

"אבל לילי! למה לא?! בבקשה ממ- אה, אמרת מה שחשבתי שאמרת או שאני רק הוזה?" ג`יימס בהה בה בפה פעור.

"ג`יימס, אמרתי שאני מוכנה לצאת איתך." היא חייכה חיוך קטן, כאילו מתקשה להשלים עם המילים שהיא עצמה אומרת.

"את בטוחה? אני מתכוון- באמת?!" קולו טיפס אט אט לאוקטאבות גבוהות יותר ויותר, ופיו הפעור הפך למחויך.

לילי הביטה בו כמו שמביטים בפעוט המתעקש על דבר מה ואמרה, "אם אתה לא רוצה, אפשר לוותר על זה. אנחנו לא חייבים לצאת."

ג`יימס בהה בה עוד כמה שניות ואז נשם עמוקות, התאפס על עצמו והציע, "בסוף השבוע הבא של הוגסמיד, ניפגש בחדר המועדון?"

"בטח." לילי חייכה חיוך נחמד. ג`יימס הרגיש שמשהו נמס בקרבו. הוא חייך חיוך מלא התלהבות ואושר טהור, ואז סובב ממנה את גבו והחל לדלג משם. בשלב מסוים הדילוגים הפכו לקפיצות של ממש באוויר.

"עולם, יש לי דייט עם לילי אוונס!!!!!"

- -

חופש זה מה שרמוס ביקש לעצמו מהיום בו ננשך.

כשהתעורר בבית החולים על שם הקדוש מנגו החדר שלו היה לבן. באנקת כאב גילה שכתפו שורפת. הוא השפיל את מבטו לעבר כתפו שהייתה עטופה בתחבושת לבנה ובסדינים לבנים, ועם ידו הבריאה הסיט את הסדינים. התחבושת הייתה מלאה בדם על רקע המצעים הלבנים.

רמוס הרגיש מלוכלך.

לפתע נפתחה הדלת בחבטה רמה. "אני מצטערת, גברת לופין-"

"את לא תגידי לי מתי אני יכולה לראות את הבן שלי!" צרחה אימו על האחות ופרצה לתוך החדר. רמוס התקפל, מפוחד. הוא ראה שעיניה של אימו אדומות ונפוחות ולחייה נוטפות דמעות. משהו נורא קרה; הוא הבין פתאום שהוא לא סתם נפצע.

"רמוס," אימו שבה לקולה המרגיע פתאום, כששמה לב שהוא ער ומביט בה מצונף, "איך הכתף שלך?"

"כואבת." רמוס השיב לאט, מכחכח בגרונו. פתאום שם לב לכך שככל הנראה לא השתמש בקולו זמן רב. הוא שאל את עצמו כמה זמן הוא כבר שוכב בבית החולים.

האחות הביטה בו במבט מלא רחמים, "זה יעבור, מר לופין הצעיר."

"איפה אבא?" רמוס שאל, "למה הוא לא בא לבדוק מה שלומי, אמא?"

עיניה של אימו נמלאו דמעות, "אבא לא יחזור אלינו יותר, רמוס."

"ה-המפלצת ההיא- מה ומי שהוא לא יהיה- היא התנפלה על אבא," רמוס נזכר. "אבא נאבק אבל הוא לא יכול לעשות קסמים. ראיתי שאבא נפל לאדמה, אמא, ואז המפלצת נשכה אותי לפני שהספקתי אפילו- אפילו לבכות."

"אבא מת, רמ." אימו אמרה בשקט, "אבל זה לא מה שמשנה עכשיו. אתה בטח יודע מה נשך אותך."

"הוא היה אדם זאב." המילים נפלטו מפיו של רמוס ביובש לפני שידע מה הוא אומר. "זה אומר שגם אני... גם אני-"

אימו הנהנה ופרצה בבכי מחודש. האחות הניחה יד מנחמת על כתפה. רמוס לא בכה, כי הוא היה חייב להישאר חזק בשביל אמא. זהו זה, הוא כל מה שנשאר לה.

- -

חופש זה מה שפיטר מעולם לא הרגיש.

הוא תמיד קיווה להיות רצוי ואהוב, אבל עשה טעות נוראה ובגד בחבריו.

כשהזרוע הכסופה שלו עצמו, המתנה שקיבל כהוכחה לנאמנותו לאדונו חנקה אותו, הוא תהה האם עשה בחייו את הבחירות הנכונות. הוא שאל את עצמו האם ג`יימס היה סולח לו, ואם היה יכול, האם בנו של ג`יימס היה הורג אותו עכשיו.

סיריוס ורמוס לא יסלחו אבל פיטר רוצה לבקש סליחה; מרמוס על כך שבגד בו ומסיריוס על כך שגמל לו בצורה נוראה לאחר שגרם לו להיכלל בקבוצה אמיתית עם חברים אמיתיים ועזר לו להשתלב.

עד יום מותו היה לו קשה לחשוב שהוא אשם במותם של לילי וג`יימס, אבל אדון האופל עינה אותו והוא החליט שעם כוחות נוראיים כאלו עדיף שיחליף צדדים. זו הייתה החלטה נוראה, אך פיטר בחר להציל את עורו שלו ולגרום לחבריו לשלם.

רק כאשר הרגיש את מותו קרב הוא הבין שלילי וג`יימס לא היו אמורים לשלם על חייו, ושג`יימס לא היה סולח.

הוא לא היה סולח כי פיטר נהג כמו סלית`ריני וחשב רק על עצמו, ואם פיטר היה עושה את זה בשעה שרמוס היה משתולל בצריף המצווח ג`יימס לא היה סולח. לפעמים נדמה לו שהחיים שלו נגמרו כשעזב את הוגוורטס, ואולי של כולם.

הוא רצה כל כך הרבה ועכשיו לא נותר לו דבר.