כן, אני מספר ארבע

פור פתח את עיניו. הוא לא הצליח לראות כלום- רק צבעים בגושים שונים, הבהובי אורות, צורות מטושטשות ולא מוגדרות. הוא רצה לשפשף את עינייו עם ידיו אבל הוא לא הצליח. משהו חסם אותו- חפץ בעל מגע גס וצורב. פור הבין שחבל קושר את שתי ידיו מאחורי גב הכיסא. רגליו היו קשורות אף הן לרגלי הכיסא בחבל לא מלוטש שלופף סביב רגליו העבות מספר פעמים.

הוא היה לבוש במכנסי גינס ארוכים שהסתירו עד הקרסול, חולצת טי עם פסים, צמודה, ונעלי צבא בלויות שהיו נמוכות.

הוא היה כלוא בחדר קטן- הכיסא באמצע החלל הריק, ועל הקירות רק חלון אחד שדרכו נכנסות אלומות אור. שום מנורה, שטיח, חפץ שאפשר לאחוז ולקרוע איתו את החבלים.

מה הוא עושה כאן?

הוא ניסה להיזכר מה הדבר האחרון שקרה, אבל כל שהוא הצליח לדלות מהזכרונות זה רק שמישהו הממם אותו במכה בראש ממאחור, והוא בעט בו אבל האיש הצמיד לאפו חתיכת בד, וכשנשם התעלף באפיסת כוחות.

באוויר היה ריח של חדר שלא היה בשימוש או באיוורור בזמן האחרון. חלקיקי האבק שריחפו באוויר ונראו קלושות תחת אור השמש גרמו לפור להתעטש בקולניות.

"הוא ער!"

הקול לא היה שייך לאיש שהכיר. אם בהתחלה חשב שזה אריק, או כמה מחבריו מאורינות שעזרו לו, הרעיון התבדה. זה גם לא היה אחד מהטירונים החדשים או מישהו שמאומץ לב.

צעדים כבדים וקולניים. קול שיקשוק מפתח ומנעול.

הדלת נפתחה בקול צורם.

תתעורר, פקד פור על עצמו. זה חלום, זה אשליה, אתה הזרקת לעצמך נסיוב, זה רק סיוט חדש שלך. הוא שיכנע את עצמו שהוא מסוגל לקרוע את החבלים ושזה הכל הדמיון שלו. אבל החבלים נשארו קשים על ידיו ורגליו, מרתקות אותן.

דמות נכנסה בקול נקישות נעליים חזקות ומהדהדות. אחריה נכנסו עוד שלושה יצורים מוזרים ואפרפרים מסוג שמעולם לא ראה בסיוטים שלו, או במציאות. לאיש עם הנעליים המרעישות היה קומה גבוהה וגוף צר ומעיל שחור שכופתר עד הכפתור האחרון.

"מי אתה?" שאל פור.

"בוא תתן לי להסביר לך משהו- אני זה ששואל פה את השאלות," אמר. "איך קוראים לך? ובוא נחסוך את השקרים. את השם האמיתי בבקשה."

"טוביאס." אמר עם פנים חיוורות. "טוביאס איטון".

האיש סטר על לחיו ופור העריך שיש לו שרירים הרבה יותר חזקים משנראה. הסטירה צילצלה בחוזקה. היא באמת כאבה, לא כמו בכל הסיוטים הרגילים.

"את השם האמיתי-"

"קוראים לי טוביאס!" זעק פור והתכווץ מידו המאיימת של האיש- בצורה שהכיר טוב מדי.

"שמענו אגדות לא נורמליות על מישהו מאומץ לב. חזק באופן יוצא דופן, מתמודד עם הפחדים המועטים שלו. מסוגל לגרום שלא יראו אותו, להתגנב למקומות. לא האמנתי למצב הטוב- זה היה קל מדי לאתר אותך עם הכינוי החדש," אמר בליגלוג.

פור נשך את שפתיו. הוא לא הבין על מה האיש מדבר.

"תבדקו את הרגל שלו," פקד.

שלושת היצורים קרעו את שולי מכנסיו של פור וחשפו את קרסוליו החיוורים.

"איפה הן? איך הסתרת אותן?" שאג האיש מתוך טרנס שיגעון.

"אהה... מה?" פור בלע רוק.

"איפה האחרים? שמרתם על קשר? איפה המגן שלך?"

פור מיצמץ.

"אתה רוצה לשחק אותה קשוח, אני מבין. אבל בסוף אתה תישבר. בדיוק כמו אחד ושתיים. ובסוף נהרוג אותך."

פור ידע שזה לא רעיון גאוני לשאול, אבל לא התאפק: "למה אתם לא הורגים אותי עכשיו?"

"אנחנו לא סתומים;" נחר האיש. "אנחנו יודעים מה יקרה אם ננסה לפגוע בך- זה יקרה לנו."

פור בהה בו בחוסר הבנה.

"הוא עוד ידבר," הבטיח אחד היצורים.

"אני בטוח בזה," הפטיר האיש; קולו נוסק לגבהים חדשים וצורמים. "עכשיו תענה לי רק עוד על משהו אחד- תענה בכנות ונעזוב אותך- אתה מספר ארבע?"

פור חייך. "כן, אני מספר ארבע."