החיים של פעם

כותב: FAG HAG
הגולש כתב 2 פאנפיקים.

פרק מספר 1 - צפיות: 2271

(2.8) 5 דירגו

פרק:

דירוג הפאנפיק: PG - פאנדום: ה"פ - זאנר: רומאנס? אין משהו מדויק. - שיפ: ג'ן - ג'יני - פורסם ב: 03.01.2010 - עודכן: --

המלץ!

ID : 721

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק ננטש

songfic שפורסם כבר בפורום. קריאה מהנה, אשמח לת"ב.

~~
החיים של פעם, נכתב על ידי. פאנדום ה"פ, דירוג G.

Try to tell me what I shouldn’t do
You should know by now, that I wont listen to you
Walk around with my hands up in the air
Coz I don’t care
Coz I'm alright I'm fine
Just freak out let it go

אני הולכת לים. לא יודעת למה ולא אכפת לי למה, אבל אני הולכת לים. שוקעת בחול המדהים ההוא של הים, זה שעשוי ממיליון גרגרים קטנטנים שנתקעים לך מתחת לציפורניים ברגליים ומשמיעים נקישה כשהם נכנסים לך לפה ואתה לועס אותם בטעות.
כמה בנות מצחקקות עם ביקיני שמראה יותר ממה שמסתיר עוברות לידי, משפריצות עלי קצת מי ים מלוחים מהשיער הנוטף שלהן. נקודות זעירות של מים נוצרות לי מיד על החולצה, מתפשטות לאיטן כדרכם של המים, אבל לי לא אכפת.
לא היה לי אכפת אפילו כשעברתי באמצע משחק הכדור עף של שני גברים בגיל העמידה שבהו בי כשפשוט הלכתי שם עם מבט מטושטש בעיניים. אחד מהם חבט אפילו בלי להסתכל במה הוא חובט, והשני חטף את הכדור הקטן בדיוק באמצע הפרצוף. לקח להם כמה שניות להתאפס.
קרוב לוודאי שזה היה מוזר כשעברתי שם ככה בין כל ההמולה הרועשת, עם ג'ינס ארוך ושיער אדום לוהט שהבדיל אותי כל כך משאר הבלונדיניות עם הביקיני המטופש שלהן, אבל לי לא היה אכפת. הכדור של שני הגברים לא יפגע בי. וגם אם כן, מה זה משנה? בין כה וכה לא ארגיש דבר.
כבר הרבה זמן שאני לא מרגישה דבר.

"הלו?"
"ג'יני?"
"לכל הרוחות, הארי, לא שוב. אם הייתי רוצה לדבר איתך תאמין לי שכבר היינו מדברים מזמן."
"ג'יני, תקשיבי לי – "
ניתקתי, מודעת לעובדה שהפלאפון שלי יצלצל בעוד כמה שניות מחדש.
והוא באמת צילצל, משמיע את התנגינה האהובה עלי ששימשה כצילצול לפלאפון. "Coz i do not care..."
פתחתי את הפלאפון שוב, עצבנית, לא טורחת לבדוק מי המתקשר. זה מובן מאליו: עוד פעם האידיוט ההוא.
"הארי, רד ממני! אם אתה עוד פעם אחת מתקשר אני – "
"זה דראקו."
"הו."
הקול שלו היה בטוח ומקסים, כרגיל. דראקו מאלפוי הקסים אותי והשפיל אותי בו זמנית, גרם לי להתאהב בו ולשנוא את עצמי על כך. והארי? הארי היה סתם עוד איזה טיפוס סיתמי. עוד אחד מהמחזרים הארורים שלי שמילאו לי את כל הדירה בפרחים ובשוקולדים ובברכות שונות וצבעוניות. הם מילאו לי את המשיבון הקולי בבערך מיליון הודעות שמספרות עד כמה הם אוהבים אותי ועד כמה הם ישמחו אם ניפגש מתישהו ונדבר. אולי אפילו יותר מזה.
אני לא טורחת לענות; אז הם לאט לאט מתמעטים עד שהפרחים כבר קצת נובלים והברכות מתכסות בשכבה עבה של אבק והשוקולד מתקלקל; ואז אני זורקת את הכל לפח, ונזכרת מאוחר מדי ששוב נשארתי לבד.
אבל דראקו והארי היו היחידים שהמשיכו להתעקש ולנסות, אפילו כשניתקתי להם שוב ושוב ואמרתי להם שאני לא אוהבת אותם. זה אפילו לא נכון.
"תהיתי אם תרצי לצאת איתי הערב." הוא אמר בקול המקסים הזה שלו, שגרם לי להסמיק אפילו שהיינו במרחק של כמה מאות קילומטרים; הוא גר בקצה השני של העיר.
זו היתה הפעם הראשונה שהיססתי בתשובה; בדרך כלל עניתי "לא" בטוח ומהיר, ואז ניתקתי. אבל הפעם... הלב שלי איים לצאת ממקומו אם אני לא אשיב בחיוב. נמאס לו שאני משגעת אותו ככה, מסובבת עוד ועוד גברים על הזרת הקטנה וזורקת את כולם. חיפשתי את האחד הזה, הנסיך ההוא שיבוא ויגרום לי להיות מאושרת, אבל משום מה הוא לא בא.
ואולי הוא בא ולא שמתי לב?
"ג'יני?"
"מה? כן, אני – זאת אומרת, לא. אני לא רוצה, דראקו."
הלב שלי צרח משהו שלא הצלחתי להבין ואז נדם בכאב. מצטערת.
ניתקתי שוב, לא מצליחה להביס את תחושת העצב העמוק שהיה טבוע בי לפתע. לא יודעת למה. זו הפעם המיליון שאני אומרת לו לא, אבל פתאום רציתי כל כך לומר כן. פתאום כבר לא הייתי בטוחה.

Do you always have to do everything right
Stand up for yourself
and put up a fight
walk around with your hands up in the air
like you dont care
Coz I'm alright I'm fine

גל. ועוד גל. ודגל שחור מתנופף לו איפשהו מרחוק ואף אחד חוץ ממני לא נמצא בתוך המים, אבל לא אכפת לי. החיים לא מספיק הוגנים בשביל להטביע אותי.
כמה עננים כהים מתאספים ממרחק ואני יודעת כבר לפי הערפל שמקיף אותם שעומד לרדת גשם; אני שומעת כמה צעקות בהולות של אמהות שקוראות לילדיהם לעזוב את ארמונות החול ולבוא להתלבש; צריך לחזור הביתה, לבית החם והנעים שבו הכל יהיה טוב אפילו אם הגשם ידפוק בחוץ.
הביתה.
הבלונדיניות שמות מכנסי ג'ינס קצרצרים וגופייה צמודה, מדברות בהתלהבות עם כמה גברים גבוהים ושריריים שמהווים קרוב לוודאי את החברים שלהם; אחר כך הן נצמדות אליהן בזמן שהגברים פותחים מטריות ומגינים גם על הבלונדיניות, ואני יושבת על החוף הרטוב בתוך הגשם הקר שהתחיל לטפטף ובוהה בתמונה המאושרת הזו. עוד מעט הם ייקחו את התיקים ואת הבלונדיניות ויסעו הביתה, אולי אפילו על אופנוע, ואז בטח ילכו למסעדה או משהו כזה.
סיפור חיים מאושר שלי לא היה מעולם.
השארתי את השרביט בדירה שלי, תקוע איפשהו עמוק מתחת לכורסא שלי. לא שאני מתכוונת להשתמש בו; פיתחתי סגנון חיים מוגלגי בזמן האחרון. אולי כי ידעתי שאני מסוכנת מדי בשביל להחזיק שרביט, מסוכנת לעצמי.
הסחיפה של הים מתחזקת, ואני נמשכת עם הגלים. לפה ולשם, קדימה ואחורה, מיטלטלת לכל הצדדים ולא מסוגלת להפסיק את זה. לא רוצה להפסיק את זה. כואב לי הראש וכואב לי הלב אבל אין לי שום דרך לרפא אותם. אקמול כבר מזמן לא עוזר; ללב שבור אין תרופה.

אני לא בטוחה אם נרדמתי או שסתם לא שמתי לב, אבל איכשהו ספל הקפה שלי נשמט מידי והתרסק על הרצפה. לעזאזל.
"ג'יני?"
"אני בסדר! אני בסדר!" צווחתי, מנסה לקום מהפוף האידיוטי שהשקיע אותי יותר ויותר עמוק בתוכו ולתחוב את הסימניה בספר שקראתי, "נפלה לי כוס – "
ואז הוא היה שם, מביט בי בעיניים מלאות ליגלוג כשקמתי בתנועה מגושמת ואספתי ברישול את שברי הכוס המנותצת, שואבת בעזרת שרביטי את שאריות הקפה.
"מותר לך לעזור." פלטתי, משליכה לפח את השברים בלי להעיף לעברו ולו מבט אחד, "זה לא יוריד מכבודך."
הוא משך בכתפיו, זחיחות בעיניו האפורות בהירות שהתאים באופן מושלם לשיער הבלונדיני – כמעט לבן שלו. "את מסתדרת נפלא לבד."
"אז אולי היה עדיף לי פשוט להגיד לא כשהצעת לי נישואים אם אני כל כך טובה בלהיות לבד." ירקתי לעברו בכעס, אוספת בתנועה חלקה את הספר שלי מהפוף.
הוא קימט את מצחו. "לא הכרחתי אותך להינשא לי, ג'יני."
צחקתי במרירות. "שמתי לב. רק הטרדת אותי בערך שבעה חודשים עד שהסכמתי, דראקו."
הוא לא אמר דבר.
"בכל מקרה," המשכתי, עצבנית אפילו יותר על השתיקה שלו, "זה לא משנה. אני עוזבת."
"לאן תלכי?" הוא שאל, בוז עצור בקולו.
"לא יודעת." עניתי, מזמנת לעצמי תיק ומכניסה בעזרת השרביט את הבגדים והחפצים שלי בערבוביה למזוודה. "לא אכפת לי. אולי להארי."
ידעתי שהוא מאדים. "הוא לא ירצה אותך," הוא לחש.
"אל תדאג." עניתי בהתרסה, "הוא ירצה."
תליתי את התיק על הגב, נזעמת לשמוע את הגיחוך המאולץ שלו כשהוא ניסה להמשיך להפגין שלא אכפת לו שאני עוזבת אותו אחרי ארבעה חודשי נישואים בהם גיליתי שדראקו מאלפוי הוא היצור האיום ביותר עלי אדמות ושהוא בהחלט לא הנסיך שלי.
אז הסתובבתי אליו, מעיפה לו את הסתירה החזקה ביותר שהצלחתי לגייס, יצאתי דרך הדלת הפתוחה לרווחה מבלי להעיף עוד מבט אחד לאחור.

Just freak out let it go
I'm gonna live my life
I cant ever run and hide I wont compramise cause I'll never know
I'm gonna close my eyes
I cant watch the time go by
I wont keep it inside
Freak out let it go
On my own
let it go

"ילדונת!" מישהו צועק. אולי המציל. "אסור להיות פה בחוף! דגל שחור! אין אחריות!"
אבל אני מתעלמת, כמו שהתעלמתי מכל שאר הדברים בחיי. להתעלם זו הדרך הכי טובה להגיד שאתה לא מקשיב.
"ילדונת!"
אני מתקדמת ושוחה עוד קצת, נאבקת עם הגלים שהודפים אותי אחורה. המים המלוחים נכנסים לי לעיניים, צורבים כמו הנשמה שלי, והגשם יורד בלי הפסקה ומתערבב עם הדמעות ועם הים. גל גדול מקיף אותי, סובב אותי, ואני לא יכולה לנשום. אבל עוד מעט הוא יעבור ואני שוב ארגיש אוויר קר וחד בריאות החנוקות שלי, ואדע שאני עדיין חיה ועדיין לבד. כמו תמיד.
"גבירתי, את מתבקשת לצאת החוצה! עכשיו!"
הזרועות שלי צורחות ממאמץ, המוח שלי אומר לי לוותר כבר, לתת לזרם לסחוף אותי הלאה ולא לשחות נגדו. אבל זה מה שתמיד עשיתי בחיים, לא? הלכתי כנגד הזרם. כנגד כל הסיכויים. הימרתי הפוך על כל דבר, והפסדתי.

"ברור שאת יכולה להישאר כאן, ג'ין."
"אני ממש מצטערת על שלא הודעתי, זה כל כך בא בהפתעה – "
"את תמיד מוזמנת לפה. בואי, תיכנסי, אני אתן לך בגדים יבשים. הגשם באיזור הזה פשוט איום."
"תודה."
אז היא בכל זאת באה להארי, למרות הכל. לכל הרוחות, זה לא היה סתם איום. באמת באתי אליו ובאמת לקחתי ממנו בגדים יבשים ובאמת הערתי אותו באמצע השינה.
והוא פתח לי את הדלת למרות הכל, נעצר באמצע פיהוק, ואמר בהלם: "ג'יני?"
ואני אמרתי, "אני יכולה להישאר פה כמה ימים?"
והוא אמר שבטח, ברור שאני יכולה להיות פה. כמה זמן שארצה. והוא ישמח לקנות לי כל דבר שארצה ויציע לי את המיטה שלו כי לצערו אין לו יותר מיטות ולא, הוא לא מסכים שאני אשן בסלון. הוא מעדיף לישון על הרצפה מאשר שאשן על הספה. הוא מתעקש שיהיה לי הכי נוח שבעולם.
וככה גיליתי את הארי פוטר האמיתי, הנער החמוד ההוא שהתאהבתי בו פעם כשהיינו קטנים והייתי סתם עוד ילדונת תמימה שלא מבינה כלום מהחיים שלה.
אבל הזמן עבר.
"ג'ין?" הוא לחש לי, כשכבר הייתי די בטוחה שהוא ישן. אני ישבתי במטבח עם כוס קפה והוא שכב על הספה, מכוסה בשמיכה שהסתירה לו כמעט את כל הפרצוף.
"ממ?" המהמתי, לוקחת עוד לגימה מהקפה.
"זה יהיה חוצפה מצידי אם אשאל מה קורה בינך לבין דראקו?"
לקחתי עוד לגימה מהקפה, מנסה לנסח תשובה. "אנחנו... רבנו. זאת אומרת, כעסתי עליו. והלכתי. אני מתגרשת ממנו."
"הו." הוא לא ממש ידע מה לומר.
חייכתי. "אתה היחיד שיכולתי לחשוב עליו כשלא היה לי לאן ללכת."
יכולתי להישבע שהוא מסמיק; הכרתי אותו מספיק טוב.
"הומ, תודה."
קמתי והנחתי את הקפה בתוך הכיור, תוהה אם לשטוף אותו או לא. במחשבה שניה, לא. "על לא דבר."

I'm gonna live my life
I cant ever run and hide, I wont compromise cause I'll never know
I'm gonna close my eyes
I cant watch the time go by
I wont keep it inside
Freak out let it go
Just freak out let it go

הגלים מכים בי בכוח, כמו רוצים להעניש אותי על כל הטעויות שעשיתי. על שהתאהבתי באדם הלא נכון, ואז עזבתי אותו ומצאתי את המלאך שלי – אבל לא הייתי חכמה מספיק בשביל להבין את זה. אז עזבתי גם אותו וחזרתי לדירה הישנה שלי, לבהות בכל המכתבים שהאנשים שאהבו אותי פעם כתבו לי, ללטף בעדינות את העלים הנבולים, הקמוטים של עשרות זרי הפרחים שרבצו לי בדירה ולדעת שהם מתו בדיוק כמו פעם, כשהייתי צעירה, לשמוע בפעם הראשונה את כל ההודעות שהם השאירו לי במשיבון הקולי ולשמוע קול חם של אנשים אומרים, "ג'יני, אני אוהב אותך."
ואז לנתק כמו תמיד ולדעת שהזמן שהם אהבו אותי כבר עבר מזמן ושאני שוב לבד כי תמיד הייתי לבד. להבין שאף פעם לא היה לי אכפת, לא באמת, וכשכבר כן אכפת לי מאוחר מדי ופיספסתי את ההזדמנות האחרונה שלי. אנשים מדברים סביבי אבל אני לא אקשיב, אנשים מנסים ללמד אותי לחיות ואני מתעלמת, אנשים רוצים שיהיה לי טוב ואני מסובבת להם את הגב והולכת משם.
בורחת, כמו תמיד.
והגלים לא נותנים לי להתעלם, לא נותנים לי לברוח. הם מכים בי בעוצמה, כועסים על כל הטעויות שלי, אבל אחרי כל מכה יבוא גל שילטף אותי בעדינות וינחם אותי שהמכה עברה ושהכל יהיה בסדר, לפחות עד המכה הבאה.
ואז הגלים מכים שוב, ושוב כואב לי ואני שוב לבד.

מה כבר רציתי, לכל הרוחות. להיות מאושרת. לא יותר מזה. שאנשים יאהבו אותי. שאני אוהב אותם. למצוא את הנסיך שלי ולחיות ביחד איתו. לגדל ילדים שיכניסו לנו המון שמש לחיים המוארים גם ככה שלנו. לחייך הרבה. להקשיב. למצוא את הטוב. לקחת סיכונים ולנצח. לטפס על ההר הכי גבוה בעולם ולקטוף את הירח. לשתות את הטל. לרוץ בשדות חיטה. לשמוע מוזיקה רכה. לשמוח. לחבק. לשמח אנשים. להריח שושנה. לדבר. להיות מאושרת.
אבל כלום לא הלך לי בחיים; שום דבר. הפניתי את העורף לכל מי שניסה להגשים לי משאלות, עצמתי עיניים בכל פעם שמישהו ניסה לחייך אלי ולגרום לי לשמוח.
אני מסתובבת אחורה, נסחפת עם הים, נותנת לו לקחת את הגוף שלי ברכות, כאילו אני מרחפת על ענן, נותנת לגלים ללטף אותי ולהניח אותי בעדינות על החול הרך. אולי אני אקום. אולי אני אתחיל מחדש. אולי אני אחזור למי שאני אוהבת ואחייך אליו. אולי אני אצליח, לפחות פעם אחת, להיות מאושרת.

Tell me what shouls i do
You should know by now, I’ll try to listen to you
Walk around with my hands up in the air
Coz I didn’t care
But now I'm alright I'm fine
I’m gonna live my life