אל תהססי, את עלולה להתחרט

אני פוסעת בחרישיות על אדמת היער הרכה, עוקבת אחרי פיטה וקטניס ממחוז שתיים עשרה, הם לא רואים אותי אבל אני רואה אותם. להיות בלתי נראית במשחקי הרעב זה טוב, כי כמו שאמרה הילדה הקטנה ההיא, "אם אי אפשר לתפוס אותי אז אי אפשר להרוג אותי". לה זה לא עזר, היא כבר מתה. אני שומעת את פיטה וקטניס הולכים לפניי. למען האמת הם מספיק רועשים בשביל שאני אשמע אותם נושמים. והיא קוראת לעצמה ציידת. הפנים שלי נמתחות בגיחוך, שנראה יותר כמו עווית כאב.

פעם כשחייכתי זה היה כמו השמש שיצאה מבין העננים. עכשיו אני בקושי מסוגלת להזיז את השפתיים, אחרי ימים ארוכים של שתיקה. פעם יכולתי לרקוד, להסתחרר במעגלים, משוחררת, ידיי נמתחות למעלה כאילו שאני מנסה לגעת בשמיים. עכשיו אני כל כך רעבה שאני כבר לא יכולה לרוץ. פעם, לפני שנשלחתי לכאן, לקרב ההישרדות האכזרי הזה, הייתי יפה. היה לי שיער אדום מבריק וארוך, שעכשיו מלא בענפים ושרוף בקצותיו. הייתה לי גיזרה גבוהה ודקה, ועכשיו אפשר לספור לי את העצמות. היה לי עור לבן וחלק שעכשיו מלא בחבורות סגולות וכחולות. היו לי פנים יפהיפיות שעכשיו מכוסות בדם יבש. היו לי עיניי ענבר מבריקות, מסוכנות כבר אז. זה הדבר היחיד שנשאר לי, עיניי ענבר מבריקות. 

הם מתפצלים, פיטה הולך לאסוף מזון וקטניס לצוד. אני בוחרת לעקוב אחריו, הוא רועש יותר ופחות ישים לב שאני מאחוריו, ואולי אני גם אשיג לי משהו לאכול. אוכל... רק מהמחשבה על פירות מתוקים, על שורשים פריכים, על בשר ציד מתבשל, אני כושלת בפה מלא רוק. הם בטח קיבלו המון מנותני החסות שלהם. אני לא קיבלתי כלום. הוא מפזם לעצמו משהו בשקט בעודו קוטף אוכמניות משיח שגדל ליד הנהר, מניח אותם ליד התפוחים והגבינה והולך לאסוף עוד. זאת ההזדמנות שלי! הוא לא ישים לב אם פיסת גבינה וחופן אוכמניות יעלמו. אני מזנקת וחוטפת מעט גבינה ואוכמניות בזמן שהוא מתחיל לחזור לערמה.

אני מסתתרת ובולעת את הגבינה העשירה והמלוחה בשלוש נגיסות. אני מתכוונת לאכול מהאוכמניות, אבל משהו בצורתן לא בסדר.  אני בוחנת אותן מקרוב ונחרדת לגלות שאלו רוש לילה רעילים, פרי יער שביכולתו להרוג לפני שהוא מגיע לקיבה. מה הוא עושה? הוא מנסה להרוג את עצמו ואת קטניס? אני נאנחת עמוקות ובאה להשליך את הפירות הרעילים, כשפתאום אני קולטת שיש בידי את הנשק לסיים את כל זה. אני מתנשמת בכבדות. האם אני מספיק אמיצה, מספיק מוכנה? אני מביטה בפירות ויודעת את התשובה. אני מספיק אמיצה, אני מספיק מוכנה.

אני רוצה לבכות, לצרוח עד שהאדמה תרעד, אבל אני לא יכולה לעשות זאת. נותר רק דבר אחרון לעשות, להשמיע את עצמי, את קיומי, את חיי פעם ראשונה ואחרונה. אני פונה אל כתם כהה, מצלמה, ואומרת: "אני משחקת רק בכללים של עצמי". בזמן שאני אומרת את המילים האלו אני נפרדת בלי קול מכולם. נפרדת מאבא ואמא, שתמיד למדו אותי ללכת בדרך שלי. מאחי הקטן, שסימל עבורי את העובדה שיש דברים שאפילו הקפיטול לא מסוגל להרוס. ממחוז חמש, שהיה עבורי בית, שבו מצאתי חום ואהבה אפילו ברגעים הקשים. אני מרימה את הרוש לילה לכיוון המצלמה, שכולם יראו, לוקחת שלושה, מקרבת אותם באיטיות לפי, לועסת, ובולעת. רק כדי להיות לגמרי כנה, אני מוכרחה להודות שזה הדבר הטעים ביותר שאכלתי מימיי.