יפהפייה

תמיד היית הנערה היפה ביותר במחוז אחת. עור חלק ורך, בהיר ומושלם כמו שמנת. תלתלי פלטינה ארוכים, אסופים בסרט קטיפה זה או אחר. עיניי איזמרגד ענקיות, עמוקות יותר משניתן לשער.  שפתיים ורודות, שהתרוממו בעיקול כפול מושלם כל פעם כשחייכת.  צחוק פעמונים עדין וצלול, שגורם לכל מי ששומע אותו לצחוק גם כן. לא היה נער שלא נכבש בקסמייך. לא הייתה נערה שלא נאנחה בקנאה וקצת יאוש למראך.

באסיף ההוא היית יפהפייה עד כדי שיברון לב, בשמלת המשי הירוקה, ששוליה השקופים התנופפו סביבך כשזזת. בסרט הקטיפה הירוק שקשר את שיערך, וצבעו תואם את הגוון המדויק של עינייך. בחיוך הרחב והמאושר שנפרש על פנייך.

את זוכרת שהייתי שם בלילה ההוא ברכבת, כשהודית שאת מפחדת? נתתי לך להספיג את דמעותייך החמות בחולצתי, חיבקתי אותך עד שנרדמת. בקפיטול, לעומת זאת, לא פחדת. את זהרת, את ריחפת, את נשמעת, כבשת אותם כפי שכבשת אותי. היית נערת המצלמה היפהפייה שלהם. אני עדיין רואה אותך בערב הראיונות, לבושה בשמלת זהב מקסימה. אני עדיין מרגיש את נשימתך החמימה ואת שפתייך הרכות כשנעמדת על קצות האצבעות כדי לנשק את לחיי. אני עדיין שומע אותך מאחלת לי בהצלחה בקול המתוק שלך. עכשיו אני נאחז ברגע הזה, במראה שלך, בנשימה שלך, בצליל קולך, שלא ישמע עוד.

במשחקים עצמם היית מרשימה, מצחיקה, בטוחה בעצמך.  השתלטת בקלילות על החיצים והקשת, היית מאושרת כשירית. לא השמחה הלגלגנית או העליזות היהירה שהתרגלו לראות בקפיטול, אלא אושר אחר, פשוט הרבה יותר. זכיתי רק בהצצות ספורות בגלימר הזו, היותר צעירה, היותר פשוטה.  יותר ילדה מאשר מכונת הרג. ברגעים האלו הזכרת לי את הדברים הטובים בעולם, אור שמש, מים צלולים. הזכרת לי שעדיף לחיות בשביל האושר ולא בשביל העושר. תמיד שוכחים שגם אנחנו, הקרייריסטים, רק ילדים.  שגם אנחנו צריכים אהבה, צריכים עזרה. 

אבל כשהיית צריכה את עזרתנו יותר מהכל, איכזבנו אותך. קייטו נעלם, קלוב נמלטה. גם אני ברחתי, נוטש אותך למות לבד, נבגדת. את יודעת שאני היחיד שהביט לאחור? אפילו אז, כשהיית מוטלת שם, בפנים נפוחות ומעוותות, מתה, עדיין היית יפהפייה. עכשיו אני גוסס מהחץ של הנערה ממחוז שתיים עשרה, שירתה אותו אחרי שהרגתי ילדה בת שתיים עשרה, את בעלת הברית הקטנה שלה. אבל אני לא חושב על הבית שבו גדלתי, אני לא חושב על ההורים שלי או על אחי, אני חושב רק עלייך, היפהפייה שהייתה של כולם אבל לא של אף אחד.

החץ מרגיש כמו ברזל מולבן בבשרי, ואני חושב על עיניי האיזמרגד הענקיות שלך, עמוקות יותר משניתן לשער. אני שולף אותו בידיים רועדות, מקצר את שארית חיי בחצי, וחושב על השפתיים הורדות שלך, שהתרוממו בעיקול כפול מושלם כל פעם שחייכת. אני מרגיש את החיים זולגים ממני יחד עם הדם, וכבר רואה אותך, צוחקת, רצה לעברי בזרועות פרושות...