האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

HPortal מאחל חג פסח שמח וכשר!

אחת, שתיים, שלוש

הם תפסו את מספר אחת במלזיה, את מספר שתיים באנגליה ואת מספר שלוש בקניה



כותב: The One Plus One
הגולש כתב 72 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 2326
5 כוכבים (5) 4 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: pg13 - פאנדום: בני לוריאן - זאנר: אין ממש - שיפ: אין - פורסם ב: 24.06.2016 - עודכן: 01.07.2016 המלץ! המלץ! ID : 7263
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק ננטש

כשיצאנו מלוריאן הגוסס, זקן השבט האחרון הגן עלינו בדרך הטובה ביותר שיכל: בלחש שפועל כשאנחנו מופרדים, ועל פיו אפשר להרוג אותנו רק לפי סדר המספרים. זה היה טוב בשביל שמונה או תשע, שכנראה יספקו לפתח מורשות לפני שתורם יגיע, אבל לא בשבילי. אני מספר אחת. אין אף אחד לפני, וזה גוזל ממני  את תחושת הביטחון שיש לאחרים. אפילו אם מדובר באשליה. הייתי חברת הגארד הכי בוגרת, אז לכאורה היו לי יותר סיכויים לשרוד בתור מספר אחת, אבל אפילו בגיל תשע, כשנמלטתי מלוריאן, ידעתי שזה לא ככה. הייתי זו שאפשר לוותר עליה.

 

בגלל גילי המבוגר יחסית ביחס לשאר חברי הגארד, אני זוכרת הכי הרבה. אני זוכרת שעל לוריאן שמי היה רוון.אני מעדיפה את אחת. אני זוכרת את סבא וסבתא שלי, שגידלו אותי. יש לי אפילו זכרונות מעומעמים מההורים שלי, עיניים אפורות צוחקות או הבזק של שיער בהיר. עיניים ושיער בדיוק כמו שלי. השאר אולי חושבים שלזכור זו מתנה, אבל אני לא חושבת כך, כי אני זוכרת מה קרה כשהמוגדוריאנים הגיעו. אני זוכרת שראיתי את ההורים שלי מתים. אני זוכרת שראיתי את סבתא שלי נאכלת באש ששרפה את ביתנו. אני זוכרת שסבא שלי הגן עלי בגופו עד שהספאן שלי באה לקחת אותי. אני זוכרת שהסבתי את מבטי לאחור, וראיתי את סבא שלי נופל כשחרב נעוצה בגופו עד הניצב.

 

הטיסה לכדור הארץ הייתה השנה הגרועה בחיי. הספאנים היו מסוגרים ומודאגים, ועדיין החשיבו אותי כילדה, ולעומתם הגארדים האחרים, שהיו צעירים ממני בכמה שנים טובות, היו חסרי דאגות ושאננים. לא היה להם מושג מה מצפה להם. לפעמים אני תוהה מה המספר שלהם וכמה זמן הם עוד ישרדו. בהתחלה כשהגענו לכדור הארץ, אני והספאן שלי התגוררנו רק במקומות קטנים ומבודדים. לא פעם שאלתי אותה למה אנחנו לא גרות בערים, שם קשה יותר למצוא אותנו. היא לא ענתה, אבל לאט לאט הביטחון שלה גדל ועברנו למקומות קצת פחות מבודדים.  בזמן שהיא התחילה לקוות שנישאר בחיים, אני הבנתי כמה הסיכויים קלושים. 

 

זה בערך השלב שבו התחלתי להתמרד. בתור ילדה קטנה, בת עשר או אחת עשרה, עשיתי מה שאמרו לי, אך בגיל שתיים עשרה כבר הבנתי שאני עומדת למות, ואם ככה, אז למה לא להינות מהחיים? התחלתי להסתכן, או לחילופין להתנהג כמו מתבגרת רגילה, הברזתי עם חברות והתחלתי לצאת עם בנים, כאילו אני מתגרה בגורל. כשהמורשת הראשונה שלי התפתחה, רעידות ססמיות, לא ניסיתי אפילו להתאמן, על זה או על הטלקנזיס שלי. מה הטעם לפתח דברים כאלו כשאני בכל מקרה כבר מתה? בשביל למות על הרגליים? לא תודה. העדפתי לחיות עד כמה שאפשר.

 

הסוף התחיל בגיל ארבע עשרה, כשפרצתי לחנות עם החבר שלי. לרוע המזל, המישטרה תפסה אותי. זה גרוע מספיק בשביל נערה רגילה, אבל בשבילי זה עניין של חיים או מוות.  המישטרה צילמה תמונה שלי, עם הסימן על הרגל שלי, וככה הם מצאו אותי. ברגע שנודע לה על זה, הספאן שלי גררה אותנו הכי רחוק שאפשר, למלזיה. היא הייתה אמורה לדעת שיהיה מסוכן ללכת לאחד המקומות הנידחים בעולם, אבל אני חושבת שאז גם היא כבר הייתה מיואשת. למרות שבמלזיה גרנו בבקתה קטנה, כעשרה קילומטר ממקום היישוב הקרוב ביותר וללא מים זורמים או חשמל, לא היה כזה נורא. חוץ מהבדידות. לבד לבד לבד.

 

כמובן שהם עקבו אחרינו למלזיה, ותקפו כשלא ציפינו לזה. הם הרגו אותה ראשונה, והגופה שלה נשארה להירקב מתחת לערימת סלעים במלזיה, שנפלו על גופתה כשהמורשת שלי התעוררה בעיקבות האבל והזעם. המילים האחרונות שהיא אמרה לי היו לברוח בלי להביט לאחור. אבל תמיד הבטתי לאחור.  

עכשיו אני רצה, משתמשת במהירות הלא אנושית שלי, אך זה לא מספיק.  אני שומעת את רגליהם החובטות בקרקע של רודפי. מרגישה את הבל פיהם החם. אחד מהם תופס אותי ומרים אותי מהאדמה במשיכה. הוא מחייך. אני חושבת שבדרכם המעוותת והחולנית, הם נהנו לחסל את הגארד הראשונה. הוא משקיע את החרב בבשרי והכאב מתפוצץ בחזי. אני צורחת  והדם זולג בלי מעצור, ולבסוף אני שוכבת בשלולית של דם. הדם צבע את שערי באדום, הכתים את פני, כיסה את עורי. עד אז, אדום היה הצבע האהוב עלי. אני גוססת כשאני עטופה באדום. עד הרגע האחרון ממש, לא הפסקתי להאמין שאחזור הביתה. זה נשמע נאיבי, אבל תאמינו לי שהדבר האחד שאני לא זה תמימה.

הפרק הבא
תגובות

מהמם! נרשמתי לעידכונים :) · 26.06.2016 · פורסם על ידי :חתולת בר

מדהים! · 16.10.2018 · פורסם על ידי :Sophie Foster
טרגיייי!!!!
אימלה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
כן, יצא לי לחשוב על 1 2 ו3....

Created By Tomer
eXTReMe Tracker

מממנים


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
93 510 347 105


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2024 - 2007