חיי ערפד משונים

זכויות יוצרים לג'יי.קיי.רולינג (הארי פוטר) וסטפני מאייר (דמדומים) המדהימות. אה, ואין להעתיק.

הפאנפיק נכתב כשהארי בשנתו הרביעית, בלה בת 20 (20 שנים לאחר שהפכה לערפדה), ורנסמיי הגיעה לגודלה המלא (גיל 17) והיא כבר 16 שנה ככה.

~~~

מנקודת המבט של בלה

הייתי באמצע הורדת ידיים עם אמט כששמענו את הקול השקט של קארלייל אומר, "בלה, אמט, בואו." קולו לא היה צריך להתגבר על לחישה כדי שנשמע.

שבריר שנייה ואני ואמט כבר היינו במשרד של קארלייל. אסמה, רוזלי, אדוארד, ג'ספר, אליס ואפילו רנסמיי חיכו לנו שם.

נעמדתי ליד אדוארד ורנסמיי, והסרתי לרגע את מגן המחשבות שלי כדי שאדוארד יוכל לשמוע את השאלה – מה קרה?

"שום דבר שאת צריכה לדאוג בגללו." הוא לחש לי באוזן.

"מה קרה?" שאל אמט את קארלייל.

"הוולטורי," פתח קארלייל, ואני רעדתי. לא היו לי זיכרונות טובים מהוולטורי. "החליטו שכדאי לשפר את היחסית בין הערפדים ל... קוסמים."

נהימת הפתעה קטנה נפרצה מבין שיני. אליס, ג'ספר ואמט הביטו בקארלייל בתדהמה, אבל רנסמיי הייתה זאת ששאלה את השאלה. "קוסמים קיימים?"

צחקתי צחוק מריר. "בעולם שלנו, הכל קיים."

"טוב," המשיך קארלייל. "אז הוולטורי רוצים שכולכם - גם רנסמיי - תסעו להוגוורטס, בית הספר לקוסמים, ותלמדו שם שנה אחת."

שתיקה. "מה עם ג'ייקוב?" שאלה רנסמיי לבסוף.

"הוא לא יוכל לבוא, אבל תוכלו לבקר אותו לפעמים." ענתה לה אסמה.

"אז מתי נוסעים?" שאלתי. לא הייתה לי ממש התנגדות. זאת יכולה להיות חוויה.

"מחר נלך לתחנת הרכבת."

"נרוץ," תיקנה אותו רוזלי, וכולנו צחקנו.

***

רצנו עד יער קרוב מאוד לתחנת הרכבת.

"מכאן צריך ללכת ברגל, כי אני לא חושב שהאנגלים רגילים לראות אנשים שרצים במהירות של 400 קמ"ש, אולי יותר." אמר קארלייל.

אני ואליס נאנחנו ביחד, אבל כולנו התחלנו ללכת. כעבור רבע שעה הגענו לרציף, וכשאף אחד לא הסתכל, רצנו, לפי ההוראות של קארלייל, לתוך הקיר. זה היה מוזר. אפילו בתור ערפדים לא היינו רגילים לעבור דרך קירות. הגענו לרציף עם רכבת אדומה גדולה והרבה ילדים שנכנסו אליה.

עמדנו בצד וחיכינו. התכוונו לרוץ את כל הדרך, זה יהיה כיף יותר.

הרכבת צפרה. "אתם לא מתכוונים לעלות?" שאל הסדרן.

"לא," עניתי בחיוך תמים. "אנחנו נרוץ. אבל תוכל לקחת את המזוודות שלנו להוגוורטס?"

הסדרן הנהן, לקח ממנו את המזוודות ועלה על הרכבת, ויכולנו לשמוע אותו אומר, "הם כנראה משפחת קאלן שאלבוס סיפר לי עליה..."

"תחרות?" שאלה אליס כחצי דקה לאחר שהרכבת התחילה לנסוע. היא חשפה את ניביה המחודדים.

כולנו הנהנו. "שלוש, ארבע ו..."

התחלנו לרוץ. כמה ילדים פתחו חלונות והביטו בנו בתדהמה.

"היי!" קראנו לפעמים לילדים תוך כדי ריצה. 

תוך דקה אחת כבר עקפנו את הרכבת. בנתיים רנסמיי, אדוארד ואני היינו במרוץ צמוד, ג'ספר ורוזלי מפגרים קצת מאחורינו, ואליס ואמט ממש צמודים לג'ספר ורוזלי.

רבע שעה עברה והגענו לטירה ענקית ויפיפייה. אדוארד הגיעה ראשון, אני אחריו, אליס שלישית, רנסמיי רביעית, רוזלי חלקיק שניה אחריה, וג'ספר ואמט הגיעו באותה אלפית השנייה.

"ניצחון!" קרא אדוארד והניף את זרועותיו באוויר.

נשפתי בבוז והזהרתי, "זה ניצחון חד פעמי."

"אמרת את זה בכל חמשת התחרויות האחרונות." העיר אמט.

"לפחות לא הגעתי אחרונה כמוך כל הזמן."

הוא נאנח. 

"אתם משפחת קאלן, נכון?" שאל איש עם זקן ושער ארוכים ולבנים.

"כך קוראים לנו," ציחקקה רנסמיי.

"אני מנהל בית הספר - אלבוס דמבלדור."

"נעים להכיר." אמרה אליס, ולחצה את ידו המושטת. הוא נרתע מהקור, ולכן היא עזבה את ידו מיד.

"אתה מודע לעובדה שאנחנו..." התחילה רנסמיי, לא יודעת בדיוק איך להמשיך.

"ערפדים? כן."

היא הנהנה בתודה. "דרך אגב אני רנסמיי."

"בלה," הצגתי את עצמי.

"אדוארד."

"אליס,"

"ג'ספר,"

"רוזלי."

"אמט."

הוא הנהן.

ואז הרכבת הגיעה.

"לכו לאולם הגדול. אני מניח שתוכלו להריח את האוכל יותר מכל בן אדם אחר, ולכן כנראה לא תצטרכו הסבר."

הנהנו ורצנו בשיא המהירות לעבר אולם ענק עם שאריות של ריחות של אוכל אנושי. מגעיל.

נעמדנו באמצע האולם, מחכים. עשר דקות עברו וים של תלמידים זרם פנימה והתיישב ליד השולחנות. קבוצה אחרת של תלמידים צעירים יותר נעמדה בכניסה. כולם הביטו בנו בסקרנות.

"ברוכים הבאים לעוד שנה נפלאה של לימודי קסמים בהוגוורטס!" קרא דמבלדור שנכנס לפתע משום-מקום לאולם. עדיין, כולם בהו בנו.

"אה, כן," הוא אמר, לאחר שעקב אחר המבטים של התלמידים. "השנה יש לנו אורחים. זוכרים שבסוף שנה שעברה הודעתי לכם ששבעה ערפדים יבואו לבקר השנה בבית הספר? אז אלו הם."

סוף סוף המבטים של התלמידים הופנו אל דמבלדור. הוא נעמד מולנו. "תציגו את עצמכם? ועדיף שגם את... הכוחות שלכם."

אני התחלתי. "אנחנו משפחת קאלן, ושמי הוא בלה. כולנו יכולים לרוץ ממש מהר, בערך עד 600 קמ"ש, ולכולנו יש חוזק ושמיעה על טבעית. חוץ מזה, לחלק מאיתנו יש כוח מיוחד. אני למשל, מגנה. כלומר, כוחות של ערפדים אחרים לא יכולים לפגוע בי," חשבתי רגע על מה שאמרתי. הקללות של הקוסמים כן יכולים לפגוע בי? "פרופסור דמבלדור, זה בסדר מצדך להפעיל עלי קללה קטנה ולא מזיקה? אני רוצה לראות אם גם הקללות שלכם לא מזיקות לי." הרגשתי איך אדוארד נדרך לצידי.

דמבלדור הנהן, שלף את השרביט, כיוון אותו עלי ואמר בקול רם, "אימפדימנטה!"

שום דבר לא קרה. "אה.. זה היה אמור לעשות משהו?" שאלתי.

"זה היה אמור לרסק אותך על הקיר!" קרא תלמיד מהשולחן הצהוב-שחור. הפאלפף, לפי מה שקארלייל אמר לנו.

"אז אני חסינה גם בפני הקללות שלכם." אמרתי להם.

"אני רנסמיי, וכשאני נוגעת באנשים אני יכולה להראות להם דברים שאני רוצה שיראו." הסבירה רנסמיי בקצרה.

"אני אדוארד, ואני יכול לקרוא מחשבות, אז תיזהרו ממני." צחק אדוארד.

"אליס, ואני רואה את העתיד."

"קוראים לי ג'ספר, ואני יכול לשלוט ברגשות שלכם." ג'ספר חייך, ועל כל התלמידים באולם התפשטה הבעת שלווה.

"אני אמט ואני יכול לפוצץ אותכם במכה!"

"אל תבהיל אותם, אמט," מלמלה רוזלי, כל כך חלש עד שרק אנחנו יכול לשמוע, ואז הוסיפה, בקול רם יותר, "אני רוזלי."

בסוף הנאום כל התלמידים התנשפו בתדהמה, ואז כדי להקל את המתח, אמר דמבלדור, "ועכשיו ניגש למיון. קודם אתם תתמיינו, משפחת קאלן."

אני, רנסמיי, אמט ורוזלי התחלנו ללכת לעבר השרפרף שעליו מצנפת ישנה ומרופטת - מצנפת המיון, כנראה - אבל אליס ואדוארד עצרו אותנו ואמרו פה אחד, "כולנו נהיה בגריפינדור."

נראה היה שהאישה שלצד דמבלדור - זאת שקארלייל אמר לנו ששמה הוא מינרווה מקונגל - מתאמצת לשמור על איפוק.

"אולי כדאי שהמצנפת בכל זאת תבדוק-" התחיל דמבלדור, אבל המצנפת קטעה אולתו באומרה שזה נכון.

שולחן גריפינדור הריע, ואנחנו הלכנו להתיישב שם בזמן ששאר המיון התחיל.

~~~

אין עדיין מתח, אבל בפרקים הבאים יהיה, והם גם יהיו יותר ארוכים.

תגובות? 

		הפרק הבא