מראה

מאצבעותיה הארוכות בלטו העצמות, והן ליטפו את החבורות הסגולות שעל גבו, חזו ובטנו, ושפתיה האדומות- הדקות כמו נייר, משורטטות; עטפו את סיריוס באהבה קרה.

ואימא שמצאה אותם בחורף 1975 לא אמרה כלום, רק סימנה איפה היציאה.

היא קמה ממנו, עיניה השחורות ריקות ואצבעותיה משאירות נגיעות של נצח.

וגבו של סיריוס הפך לסגול, ואחוזת בלק הייתה עדיין אפורה.

בשנת 1978, סיריוס הלך לאוקספורד.

בין קור האימים של פברואר, מכוסה רק במעיל העור שלו, הוא חיכה בתחנת הרכבת בלונדון, נושם ושואף את האוויר הקר.

לפני שיצא מהאחוזה, רגולוס אחז בידו.

"בבקשה אל תלך," אמר, שערו השחור והדק נופל ללא רוח חיים על פניו הלבנות, החיוורות.

"אני חייב," אמר סיריוס מבלי להביט בו, יודע שברגע שיעזוב את מפתן הדלת, גופו השביר כחרסינה של אחיו ישבר, והוא יהיה כלוא לנצח בתוך אחוזת השקרים.

והוא הלך, כי נפשו האפורה עדיין לא חדלה מלהתקיים, והוא רצה לחיות.

-

לרמוס לופין בן התשע עשרה היו סיוטים. הוא כבר ממזמן עייף מלהכחיש, ומבטה החודר של אימו התשושה בחמש בבוקר באותו היום הוציא זאת ממנו.

השגרה הייתה כזאת; הוא היה מתעורר שטוף זיעה; מתבונן בקיר שמולו, עוצם את עיניו; והולך לחדר המקלחת הקטן, לשטוף ממנו את הזכרונות של האצבעות המרקדות על גופו.

בשנת 1978, רמוס הלך לאוקספורד.

אימו חיבקה אותו לפני שהלך. "תתקשר אליי ברגע שתגיע," לחשה באוזנו.

מבעד לשערה הבלונדיני יכל לראות את תמונתו של אביו. 'הופ לופין, 1930-1964'

"אני מבטיח," אמר, עזב את ידה ויצא מן הדלת.

הנהג עצר כמה בניינים מתחנת הרכבת, בטענה ש"הוא מאחר ללקוח אחר". רמוס הוציא את ארנקו הזעיר מכיסו ונתן לו מספר שטרות מקומטים.

כשיצא מן המונית ירד גשם עז. בלילה שלפני אימו הפצירה בפניו שיקח מטרייה. הוא לא לקח.

כשמזוודתו משמשת לו להגנה, הוא רץ לעבר התחנה. במחשבה שנייה, זה לא היה רעיון כ"כ טוב; הוא לא היה בטוח שמזוודתו עמידה בפני מים. הוא הסיר אותה מראשו.

כשהגיע לתחנה היה ספוג במים. הוא רעד, חובק במזוודתו הרטובה כמעט לגמרי.

הוא חיכה; והגשם המשיך לדפוק על האספלט, יוצר מנגינה. 

		הפרק הבא