ירחוני ורך כף

"ירחוני?"

רמוס לופין בן הארבע עשרה פתח את עיניו בבת אחת.

לנגד עיניו היה פרצופו של סיריוס, שערו השחור מזדקר לכל עבר כמעט כמו זה של ג'יימס בימים טובים. הוא שמע את הגשם מתופף על החלון.

"מה קרה לשיער שלך?"

סיריוס לא ענה, אך סומק חלש וורדרד התפשט על לחייו. הוא נראה כבובת חרסינה, ורמוס נאבק בדחף לגעת בלחיו.

"שנלך להעיר את קרניים?" שאל שחור השיער ושינה את הנושא.

"אני אעיר את זנב תולע," אמר רמוס, מקלף ממנו את השמיכה.

לאחר רבע שעה, בה סיריוס הספיק להקניט את פיטר לפחות ארבע פעמים ולקשור את ג'יימס למיטתו; ארבעת הבנים, נעליהם מתופפות על המדרגות- היו בדרך לארוחת הבוקר.

"היי לילי," אמר ג'יימס, מחייך חיוך רחב ומטופש, לעיני כל המסתכל. "את רוצה לצאת איתי?"

הנערה הג'ינג'ית חייכה לכיוון רמוס והתעלמה מג'יימס כרגיל, שערה מתנופף בעודה נכנסת לאולם הגדול.

"תמיד יש את הפעם הבאה, חבר," אמר סיריוס וטפח על גבו.

"ג'יימס, אולי תנסה להיות קצת פחות..." רמוס התחיל לומר באיטיות, "אתה יודע, ישיר."

רמוס לא יכל לאכול את ארוחת הבוקר שלו. סיריוס תקע בו מבט ארוך, ונגע ברגלו של רמוס עם רגלו שלו.

סומק בהיר התפשט על פניו. "מחר." אמר בשקט.

סיריוס הנהן.

"אבל עדיין כדאי שתאכל, ירחוני." אמר בשקט. "יש היום גילוי עתידות," חייך, בידיעה שגילוי עתידות הוא המקצוע השנוא על רמוס.

רמוס חייך אליו בחזרה וגלגל את עיניו, אבל סיריוס לא הספיק לראות זאת כי תלמידת שנה שלישית נאה וסמוקה מעט התחילה לדבר איתו.

רמוס חזר להביט בצלחתו הריקה, והגשם המשיך לנקוש על חלונות האולם הגדול.