טוביאס איטון והילד המוכה

החתונה של טוביאס איטון הייתה כל מה שלא ציפו ממנה להיות: ראוותנית ומנוכרת.

זה היה ליל ירח מלא, זרוע בכוכבים מנצנצים בשלל גווני הצהבהב שעזרו להפיץ את אורו. השביל שבו הוליכה אימו את הכלה היה גדוש בעלי כותרת שהשושבינה זרקה לפניה- עלי כותרת של פרחים אומללים ויפהפהיים. השמלה של הכלה הייתה בעלת שובל והינומה ארוכות שהיו מסתבכות לה ברגליים בצעדיה החפוזים וחסרי הקונדינארציה אם קצוותיהם המסולסלים לא היו מרחפים כמה סניטימטר מעל הקרקע. טוביאס עמד בחופה בפנים אטומות תחת אורם הבוהק של כמה יצורים מוזרים דמויי גחליליות שריחפו באוויר באיוושה חרישית כמה סנטימטר מעליו. הייתה לו חליפה יקרה והדוקה בדיוק כמו שצריך כדי להחמיא לו. היופי שלו היה מסחרר ומודגש, בדיוק ניגוד לכלה החיוורת עם השיער השחרחר שכל פניה היו בפרופורציה מעוותת ודוחה, דמוית ערפד. כוסות מסוגננות המכילות משקאות חריפים ריחפו באוויר והציעו את עצמם לאורחים המופתעים. החתונה הייתה גדושה עד עייפה באנשים לא מוכרים ומוזרים עטויי גלימות, שאליהם נאלץ לחייך בחביבות וללחוץ את ידם. ידו הימנית כבר איבדה תחושה.

בכניסה לאולם המרווח שבמבט מבחוץ דווקא נראה קטנטן ישב שומר לבוש מדים שחורים שבדק את ההזמנות של כל האורחים - הרבה ניסו להתגנב בזהות מזויפת או עם הזמנה מזויפת לחתונה של הבן-של שניים מהמנהיגים של העיר. אבל בשלב מסויים השומר התמים ששתה מכוס לא מזוהה נרדם חרף תפקידו, והמוזמנים והלא מוזמנים גדשו את האירוע. זה לא הטריד את הכלה, שבהינף שרביט הרחיבה את האולם והכפילה את כמות האוכל המצוי. היה נראה שהיא דווקא אהבה להיות במרכז תשומת הלב הגועשת. טוביאס חש סחרחורת קלה והתיישב על הכיסא הקרוב אליו ביותר, אוחז בראשו בחוזקה. כל החתונה הזו בכלל לא הרגישה נכון... זו הייתה טעות...

הוא היה צריך לעמוד כאן עם טריס, ואז היה יכול לרקוד איתה ברחבה בביטחון, לנשק אותה באהבה מול פניהם הצוהלות-מבודרות-נגעלות של הקהל, לדעת שהיא שלו והוא שלה- בלי פגמים, בלי מחיצות, בלי היסוסים...

הוא הכיר את איילין שנה לפני זה; כמה ימים בודדים אחרי שפיזר את אפרה של טריס ברוח הנישאת- ברוח שסטרה בפניו, בלעג. אחר כך חמק בתירוצים מחבריו וחזר לביתו חפוי ראש בידיים ריקות. במשך השבוע נשאר בבית ובהה במדף שבו שכנה בעבר טביעת אצבעה האחרונה של טריס בעולם, הוכחת הקיום היחידה שלה, צינצנת אפר הגופה שלה. הוא זילזל בה, בזכרה; הוא עדיין כאילו הרגיש את הרוח סותרת בפניו כשהיא מפזרת את שאריותיה לכל עבר. האם טריס הייתה כועסת? סביר להניח שלא. זה לא באמת היה טריס שלו, הוא ידע. לקופסא לא היה פעימות לב, וצליל צחוק, ויד חמה ושפתיים רכות... כל השבוע הוא נשאר בספה, מתעלם מאימו שמשדלת אותו לאכול ולקום מהספה, מתעלם מקולות ההגיון שטריס מתה לפני יותר משנתיים. שהיא הייתה רוצה שימשיך הלאה; כי הוא לא רצה. ואולי אם יצטנף לו כך, בלי לאכול, הוא יוכל להצטרף אליה, ממש-ממש בקרוב...

בסוף דבר אחד הצליח להקים אותו מהכורסא שכבר קיבלה את מבנה גופו השקוע; הצליח להוציא אותו אל מחוץ לבית. 'אפשר להחליף שם רק פעם אחת' הוא אמר לה פעם 'כדאי שזו תיהיה בחירה טובה'. הבחירה שלו באמת הייתה טובה- פור. שם לא מחייב ולא מורכב. אבל טריס השילה ממנו את שכבת ההגנה והחזירה אותו להיות טוביאס איטון- הילד הפגוע שרעד תחת מבטיו ומכותיו של אביו. אחרי שנפטרה לא יכל להיות יותר פור, השם שכל כך הזכיר לו אותה. 'פור וסיקס' הם קראו לעצמם, אחרי שהתגברה על הפחד להיות איתו... בסוף החליט שהוא צריך שם חדש שיהיה שניהם ואף-אחד מהם. אז הוא הלך למשרד הפנים, הדרך החדשה להחליף שמות: ערימות ניירת ומסמכים בעלי כתב חדגוני ובלתי קריא. הדרך הישנה הייתה טובה יותר- הוא קבע כעובדה את שמו החדש, וזהו. לקח לו זמן להחליט מה יהיה השם החדש שלו. הוא רצה להשאיר טוביאס, לא יכל להיות כפוי טובה למאמציה שיחזור לשמו המקורי. אבל שם המשפחה איטון היה טעון יותר מדי, והוא רצה להשיל מעצמו את האובדנים הישנים, כמו שנחש משיל ממנו את עורו. תמיד העריץ נחשים; הם יכלו לחיות אלפי שנים, להשאיר כל פעם את העבר והעור מאחוריהם ולדעת שיצמיחו אחד חדש... הוא גם לא רצה את שם משפחתה השנוא של אימו. הוא רצה 'טוביאס סנייק' אבל אז חשב שאין שם שום רמז ל'פור'. בסוף העביר את האות הראשונה  משמו הישן לסוף שם המשפחה החדש ויצר צירוף חדש: 'סנייפ'. השם מצא חן בעיניו, הוא התגלגל נכון על הלשון. הוא גרם לפניו לעטות צל-צחוק כשחשב על כל האירוניה שבדבר. כשסיים לחתום בערימות המייאשות שהניחה הפקידה לפניו וקיבל תעודת זהות חדשה ("מזל טוב," אמרה בשיעמום נוכח ההתרגשות שלו) יצא משם בצעדים טיפה יותר מעודדים. שם פגש אותה- איילין ישבה בחוץ ובחיוך עקום מכרה ממתקים משונים שעליהם מעולם לא שמע: סוכריות ברטי ברוטוס בכל הטעמים - הוא טעם אחת ומייד ירק בגועל, - מקקים מצופים בשקולד - הוא לא העז לנסות... "אז מה, החלפת שם?" היא התעניינה.

"כן," אמר קצת בגאווה."טוביאס סנייפ."

"נעים להכיר," אמרה ולחצה את ידו המושטת. ידה הייתה קשה ומסוקסת. "אני איילין פרינס."

פתאום הוא חש מין כאב לא ברור בצד גופו. הוא מייד ידע מה זה; זכרה של טריס שמזדחל לו בעורקים, שמוחה שרק אתמול לא יצא מהבית כדי להתנוון ולהצטרף אליה, ואיך היום בגד בה כדי לפרלטט?..

"אה." אמר בקרירות פתאומית. הוא זע בחוסר נוחות. "טוב, אז... ביי." הוא פנה ללכת.

"רגע," היא צעקה אחריו. "קח את המספ - "

"לא תודה, אני לא בעניין."

חיוכה התערער לרגע, ואז היא מיהרה לעטות הבעה שהייתה מושכת לדעתה. "טוב, לפחות תטעם מזה," קולה רעד והיא שלפה בקבוקון קטן מכיס נסתר במעילה.

"מה זה?" שאל, בקולו הד של סקרנות.

"מיץ דלועים," שיקרה כשפתיו לגמו משיקוי האהבה.

"-טוביאס!" צעקה חדה העירה אותו חזרה למציאות מפלאשבק אי-שם. הוא התנער תחת מבטה המודאג של אישתו. הוא מילמל מילים חסרות פשר: כן, הוא בסדר. לא, הוא לא שיכור. לא כמו אז.

הוא פיתח אובססיה אליה, אחת לא ברורה. המשפחה והחברים תמכו בקשר שלהם שגרם לו לצאת יותר מהבית, לחייך לעיתים. ואז לפני חצי שנה, ברגע אחד של שיכרון חושים הם מעדו רחוק מדי; כמה ימים אחרי זה חזרה אליו איילין ובאמצע סעודה שטרחה להכין ובפנים זוהרות סיפרה שהיא בהריון. הוא היה מאושר והציע לה נישואים באופן ספונטני, אבל אז אמר שהוא צריך קצת זמן בשביל עצמו. לעכל. אחרי כמה שעות פג פרץ האושר ופנים דמויות טריס הביטו בו בהאשמה מכל מקום. זו היה טעות, הילד שלא התכוון מעולם שיהיה לו... החתונה החפוזה... ואיך יבטל? הוא לא ישאיר אותה לבדה, לא ישאיר את הילד חד הורי כמו שהוריו עשו לו... אבל מאותו הערב האהבה שלו התערערה...

***

ילדו הכחוש של טוביאס גדל; שערו השחור גדל וכיסה את מצחו. אפו היה שמנוני דרך קבע והוא היה צנום- שום זכר לאביו יפה התואר- שגם השיל מגופו כמה מהסממנים היפים המזוהים איתו; שריריו רפו וכבר לא נראו מבבעד לחולצותיו, צבע עורו דהה, שערו לא נקצץ קצר כשל חיילים אלא ארך עד גובה הכתפיים וגדל להיות פרוע. מתחת לעינייו היה סממנים שחורים דרך קבע, וההבעה החמוצה תמיד עיוותה את פניו ברוגז כשהיה צועק על אישתו - שתמהר, שתשיג עוד מהחומר הזה שגורם לו לשיכרון-חושים מטורף, לכמה שניות של נחת... וילד קטן היה יושב בצד ובוכה כי היה יודע שאחרי זה יבואו צללי הסטירות וצעקות הכאב השבורות של אימו והצעדים הכבדים והשיכורים של אביו היו מתקרבים אליו כדי להמשיך את מה שלא יכל לעשות לה, אחרי שהתעלפה... הוא היה על תקן שק האיגרוף- ספג את הצעקות והמכות ונשאר דומם צמוד לקיר בלי יכולת להתגונן ולהגיב. טוביאס שנא אותו- הוא גדל להיות ילד שנוא על חבריו ומבודד, עשה מעשי כשפים מוזרים ומעל הכל גרם לטוביאס להפר את השבועה שלו, האחת שהחזיקה אותו בשפיות זמן כל כך רב במשך ילדותו - שילדו לא יגדל כילד מוכה...