כל אחת לדרכה

זה היה אחר-צהריים יפה של יום שבת, ועץ התפוח ושתי הילדות שלידו נשטפו באור האדמדם של בין הערביים. הצעירה יותר, שיערה האדמוני מתנופף סביב פניה הקטנות, נמצאת גבוה על העץ, כמעט נוגעת בשמיים. המבוגרת יותר, שכולה גפיים מקלוניים וזוויות חדות, משגיחה עליה מלמטה. שתיהן מחייכות ונראות כמעט ערטילאיות, שקופות, בתצלום הישן שבאלבום התמונות. אלו את ואני. לילי ופטוניה אוונס. היו הרבה אחרי- צהריים כאלו, מאז שאני זוכרת את עצמי ועד שהיית בת עשר. אחרי זה כבר לא היית.

ברגע שקיבלת את המכתב בגיל אחת עשרה, כל אחת הלכה לדרכה. אני הלכתי ללמוד מתמטיקה והיסטוריה, ואת למדת לערבב חומרים ולהטיל לחשים עם מקל עץ קטן. לא התראינו כמעט כלל, את בפנימיה ואני בבית ההורים, וגם שהגעת לחופשות היינו מרוחקות, מנומסות אבל קרירות.  את חשבת שאני לא מבינה אותך ולא שמחה בשימחתך, ואני כבר לא זיהיתי אותך. לא הרגשתי שאני מכירה את הנערה היפה והמשכילה, שפתאום מאושרת ובטוחה בעצמה, כבר לא ראיתי בנערה הזו את הילדה שקלעתי לה צמות, הכנתי לה ארוחת צהריים ודאגתי שבשום-פנים-ואופן לא תזרוק את הכריך שלה לפח. היינו כמו שתי זרות.

אני שונאת ינשופים. הם תמיד בוהים בך בעיניהם הכתומות, הענקיות והלא-טבעיות, כמו הם מנסים לסרוק אותך, לדעת מה מה אתה חושב ומה תעשה בעתיד. זה מפחיד.  זה לא טבעי. כל פעם שאני רואה ינשוף אני קופאת לשנייה בפחד קדמון, באימה חסרת שם. כמה צפוי ואירוני שינשופים יביאו לי חדשות רעות. ולא, אני לא מאמינה באמונות טפלות, רק במדע. אולי זו הבעיה, שאני לא מצליחה לראות ולעכל את מה שנמצא מול עיניי. אולי בגלל זה הפכתי עם השנים לצינית ועוינת, שמביטה על כל אחד שיש משהו לא-כשורה בהופעתו או דיבורו במין סלידה אילמת.

אני זוכרת את הפעם האחרונה שרבנו, כשהבאת אצלי לביקור כמה מהחברים המופרעים, הפריקים, שלך. אני צרחתי עלייך שאת מפגרת, שאני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים, ואת, שלא ראיתי אותך אף פעם מתנהגת בגסות-רוח או רוע-לב, צעקת עליי שאם אני לא רוצה אז לא צריך, ושאני לא אשמע ממך עוד. ולמה זאת הפעם האחרונה שרבנו? כי מאז ניתקנו מגע, וכמו לא היינו יותר אחיות.  אני מצטערת על זה עכשיו.

כשהייתי בת עשר, הצטערתי שאני לא יפה כמוך. כשהייתי בת שתיים-עשרה, הצטערתי שאני לא מכשפה כמוך. כשהייתי בת ארבע-עשרה, הצטערתי שאני לא חברותית כמוך.  כשהייתי בת שש-עשרה, הצטערתי שאת לא קצת יותר כמוני.  ועכשיו? עכשיו אני פשוט מצטערת שלא אמרתי לך 'אני אוהבת אותך' לפני שהלכת.