אחותו של פרסי

קרדיט ענק לריק ריירדן (פרסי ג'קסון) וסטפני מאייר (דמדומים) שכתבו את שתי הסדרות המדהימות האלה.

~~~

חופשת הקיץ החלה, ופרסי ג'קסון הלך לביקור קצר בבית של סאלי, אמו, ופול בלופיס – אביו החורג השני של פרסי.

פרסי נכנס הביתה. אמו ישבה בסלון, מחכה לו. פול לא היה שם.

"היי, אמא," הוא אמר לה, חוצה בכמה צעדים מהירים את המרחק בינו לבין הכורסא הסגולה שעליה ישבה.

"הו, פרסי!" חייך נפרש על פניה והיא קמה וחיבקה את בנה, שלא ראתה זה מזמן.

סאלי הרפתה מבנה וצנחה שוב על הספה, קמטים נחרשים בזוויות עיניה.

שתיקה.

"אני ודודה שלך – שמה הוא רנה, דרך אגב – החלטנו שכדאי לספר לך משהו." היא אמרה לבסוף, קולה לא עולה על לחישה.

"רגע, רגע," פרסי נבהל וקפץ מהספה הכחולה עליה נשען בנוחות. "דודה שלי? אין לי דודה!"

"אני מצטערת שלא סיפרתי לך פרסי, אבל לא יכולתי בגלל שאז עוד לא ידעת את הסוד על האלים, ושכן ידעת החלטתי לא להפריע לך, מה גם שרנה אחותי קצת מעופפת ושחכה להזכיר לי לספר לך. אבל עכשיו יש בעיה קטנה עם... עם דודה רנה ועוד כמה חברים." היא צחקה צחוק מריר במקצת.

"איך הדודה-שלי-שנעלמה-למשך-שמונה-עשרה-שנה-והופיעה-שוב-רק-עכשיו קשורה לכל הסיפור עם... עם אבא שלי וכל זה?"

"פרסי... אוקיי אני אספר לך את כל הסיפור, אבל תבטיח לי שלא תקטע אותי באמצע." היא לקחה נשימה עמוקה, רועדת. פרסי הנהן. "טוב, אז... אתה לא בן יחיד. יש לך אחות תאומה. לאחר שפוסידון עזב חשבתי שהריח של שניכם יהיה חזק מדי ואפילו הריח של גייב לא יצליח להסוות אותו, אז דיברתי עם רנה, דודה שלך. מהרגע שהייתי איתך בהריון פוסידון הרשה לי לספר לרנה את כל הסיפור. ולכן, כשנולדתם, רנה הסכימה לקחת את אחותך ולגדל אותה. הריח שלה – לפי מה שפוסידון אמר – היה יותר חלש. היא התחתנה עם מישהו בשם צ'רלי סוואן, והיא וצ'רלי גידלו את אחותך, איזבלה, בעיירה קרה וגשומה בשם פורקס. לא זמן רב לאחר מכן היה להם ריב ענק, והם נפרדו. רנה לקחה את בלה לפיניקס שבאריזונה וגידלה אותה שם. הרבה זמן לאחר מכן – אולי אפילו יותר מעשר שנים – רנה התחתנה מחדש עם מישהו בשם פיל. הוא שחקן בייסבול, והוא מחפש קבוצה. רנה לא אהבה להיות רחוקה ממנו, ורצתה ללכת איתו, אבל מצד שני – היא לא יכלה להשאיר את בלה לבד. אז בלה התנדבה ללכת לפורקס ולגור עם צ'רלי עד שפיל ימצא קבוצה קבועה עם מקום קבוע. היא משוכנעת שצ'רלי ורנה הם ההורים האמתיים שלה. אבל הבעיה היא שזמן לא רב לאחר שהגיעה לפורקס, היא התאהבה באיזשהו נער בשם אדוארד קאלן – יותר משהיא הייתה צריכה אם אתה שואל אותי – ועכשיו הוא עזב אותי והיא... אני לא יודעת אפילו איך לתאר את זה. היא לא סתם שבורה או מפורקת כמו נערה אחרי שהחבר שלה עוזב אותה – היא לגמרי לא מתפקדת. היא עושה הכל כמו במין טראנס. היא כמעט ולא אוכלת, כמעט לא ישנה, היא לא מדברת עם אף אחד חוץ מתשובות בשיעור ו'היי, אבא' לצ'רלי. או שהיא ממש-ממש-ממש-ממש אבל ממש נקשרה אליו – דבר מאוד לא סביר בהתחשב בעובדה שהיא מכירה אותו רק שנה בערך – או שזה משהו שקשור לאלים." סאלי סוף-סוף סיימה את ההסבר שלה, משאירה את פרסי ההמון לעכל את כל המידע שקיבל.

דקה עברה. עוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. רק לאחר חמש עשרה דקות תמימות פרסי הצליח לדבר, וגם זה רק בגמגומים. עוד חמש דקות עברו עד שהצליח להוציא משפט שלם. "יש לי אחות?" זו הייתה השאלה היחידה שנפלטה מפיו.

סאלי הנהנה, קצת מופתעת מזה שהוא לא התחרפן.

נראה שפרסי קיבל את המידע בשמחה. חוץ מהחלק האחרון, כמובן.

"אז... איך בדיוק את חושבת שהשיברון שלה קשור לעולם החצויים והאלים וכל זה?" שאל פרסי ה'גאון' שבגלל הדיסלקציה החמורה שלו לא הצליח לקלוט איך שני הדברים קשורים.

סאלי נאנחה. "אני חושבת שאפרודיטה הטילה עליה קללה."

"אהה." זה היה מה שנפלט מפיו של פרסי, אבל מחשבותיו היו אחרות לגמרי. אפרודיטה? לא שוב האלה הזאת! ואני צריך לעזור לה? לא צריך? כנראה שכן. חוץ מזה, אני חייב להתנקם באפרודיטה הזו על זה שהיא הורסת לנו את כל החיים המאושרים שלנו!

"אם רק תוכל... אם תוכל ללכת לבדוק מה שלומה – לשבת עם צ'רלי ולהסביר לה את כל הסיפור על עולם החצויים... אולי אם היא תבוא למחנה החצויים – או תדע לפחות שיש לה אח תאום – אולי זה יעודד אותה."

"אין בעיה, אמא," פרסי חייך את החיוך הכי אמין שהצליח לגייס. "אנחנו נצא מיד. אני ואיזבלה נגיע לכאן אחר כך, כי אני חושב שהפסדתי כמה בילויים של כמה חופשים." הוא קרץ לה.

כעבור שעה פרסי, אנבת' ופייפר היו מוכנים לצאת לבקר את איזבלה סוואן (או יותר נכון – איזבלה ג'קסון). ברגע האחרון הצטרפה אליהם גם תאליה גרייס – שבדיוק הגיעה לביקור במחנה החצויים – בטענה שהיא צריכה קצת מרווח לנשימה מכל העסק של ציידות ארטמיס. בחוסר רצון מובהק נאלצו השלושה לאפשר לה להצטרף למסע הקטן שלהם.

הנסיעה מניו יורק האפרורית לעיירה הקטנה פורקס (הגשומה עוד יותר) לא לקחה המון זמן. רק תאליה קיטרה ואמרה כל הזמן שהנסיעה הזאת לוקחת המון זמן.

בסופו של דבר, פייפר התייאשה ממנה ואמרה, "תאליה, את זאת שרצית להצטרף, אנחנו לא הכרחנו אותך! אז בשם אפרודיטה, תפסיקי כבר לקטר!"

תאליה סוף סוף השתתקה, ואז הוסיפה פייפר בשקט, מספיק חלש כדי שתאליה לא תשמע, "גם לא רצינו שתצטרפי..."

"הגענו." אמר פרסי לבסוף, חונה מול בית קטן ולבן.

כולם יצאו מהמכונית השחורה שהם השאילו מהמחנה, ואוטומטית הביטו לשמיים. למרות שהיה עכשיו קיץ, השמיים היו אפורים וקודרים, והשמש נראתה רק לפעמים במעומעם מבעד לעננים הכבדים שנפרשו לאורך השמיים.

פרסי דפק על הדלת, וזו נפתחה כמעט מיד. בפתח עמד איש בגיל העמידה, עם שער חום-כהה, כמעט שחור, מתולתל קצת אבל קצר, שפם באותו הצבע ומדים של שריף. לפי ההסבר שפרסי נתן לכולם בזמם הנסיעה, זה אמור להיות צ'רלי.

"היי," הוא אמר, ונראה שנמצא במצב מביך. "אתה פרסי, נכון? אחיה של איזבלה?"

פרסי התקדם צעד קדימה והנהן. "פרסי ג'קסון," הוא אמר בחיוך, לוחץ את ידו המושטת של האיש. "צ'רלי סוואן, השריף של העיירה ואביה ה... אביה החורג של איזי." הוא עיקם את אפו, כנראה עדיין לא מרוצה מהעובדה שהוא אביה החורג של איזבלה, למרות שהדבר נודע לו לפני שנים, כנראה.

"היא מעדיפה שיקראו לה איזי?" שאלה פייפר באותו הזמן שאנבת' שאלה "אנחנו יכולים להיכנס לראות אותה?"

"אחת-אחת," הוא אמר. "תאמרי את השם שלך ותחזרי על השאלה שלך, בבקשה." צ'רלי הצביע על פייפר.

"אני פייפר מקלין, מר סוואן, בת אפרודיטה וחברה של פרסי-"

"בת אפרודיטה, אה?" צ'רלי הרים גבה, קוטע את פייפר.

היא התעלמה ממנו. "-ושאלתי אם היא מעדיפה שיקראו לה איזי ולא איזבלה."

"בעיקרון, כולם קוראים לה בלה, חוץ מרנה, ואני מניח שהיא תאשר גם לפרסי ואולי גם לאמו לקרוא לה איזי. כל השאר, עדיף שתקראו לה בלה, או שהיא תחטוף עליכם עצבים." הוא חייך חיוך זחוח, מאושר מהמחשבה שבלה תגרש את ה'חבורה המוזרה והמעצבנת הזו'.

"ואני אנבת' צ'ייס, בת אתנה, ושאלתי אם אנחנו יכולים לראות אותה."

"בלה!" קרא צ'רלי מאחורי כתפו. לא נשמעה תגובה. "בלה סוואן, רדי למטה! יש לנו אורחים!"

"בלה ג'קסון," תיקן פרסי בשקט. חבריו גיחכו.

נערה ירדה במדרגות הלולייניות. לולא העצב ששקעה בו עמוק – יותר מדי עמוק – ובגללו היה לה מחסור בכל מני דברים שהייתה זקוקה להם (שמחת חיים, בין היתר) היא הייתה יכולה להיות יפה.

אולי אפילו מישהו שראויה להיות בת אפרודיטה, חשבה פייפר לעצמה.

לנערה היה עור בהיר יחסית, שעכשיו נהיה בצבע לבן קצת חולני, לחיים שקועות שכנראה בדרך כלל לא היו ככה, עיניים חומות, עייפות ומלאות עצב, ומתחת להן צלליות כהות שמעידות על חוסר שינה.

חוץ מזה, היא הייתה רזה יותר מדי ולבשה חולצה אדומה וג'ינס ישנים.

אבל היא הביטה בהם במבט מוזר ולא מרוצה, כאילו הם היו עוד שקית זבל שעליה לזרוק לפח. זה לא היה נראה כאילו היא לא נחמדה. זה היה נראה כאילו היא פשוט עייפה. עייפה ומותשת, חסרת כל כוח לחיות את החיים שלה.

"מי אתם?" היא שאלה לבסוף בקול מלא עצב ומרירות.

אף אחד לא ענה.

~~~

תגובות, פליז?

		הפרק הבא