על סיוטים ועל רוע

השעה היתה קרובה לשלוש לפנות בוקר.

הארי התגנב בחזרה אל הטירה. הוא התעורר, מיוזע ומבוהל, כמעט שעה לפני כן; ומשום מה הוא חש שיהיה זה רעיון טוב לטייל קצת במדשאות האפלות של בית הספר. אבל ההליכה לא הצליחה להרחיק את הסיוטים, ועכשיו עשה את דרכו חזרה אל מגדל גריפינדור, ובעוד כמה דקות כבר יתכרבל בשמיכה ו –

הוא התנגש בפתאומיות במישהו.

מישהו שנמצא מסיבה כלשהי בשלוש לפנות בוקר במסדרון.

בתנועה אוטומטית, הארי שלח יד לשרביטו עוד לפני שהרים את עיניו.

"הארי?" הקול המוכר, המבין.

"חלומות רעים," ניחש דמבלדור בשקט.

הארי הנהן.

"אני עצמי סובל מהם לא מעט," אמר דמבלדור. "אנשים שאינם שבים אליי בלילה. אירועים רחוקים מתקרבים. וגם כל הפחדים, והתקוות..."

הוא המשיך ללכת לאורך המסדרון, מסמן להארי לבוא אחריו. בצרידות ענה לשאלה שלא נשאלה.

"אני שב עכשיו מהקדוש מנגו," הוא אמר, ונראה פתאום זקן ועייף. "אין לי זמן אחר לבקר אותה, וממילא לא נראה שהיא מבחינה בי בכלל. היא אישה שראתה דברים רבים, רבים מספור, הארי. ונדמה שהיא אינה רוצה עוד לראות דבר."

"מי היא?" שאל הארי בהיסוס.

"שמה אנני קרסטה," אמר דמבלדור בנימה שהארי לא הצליח לפענח.

העצב בפניו הניע את הארי לדבר. "מה... מה קרה לה?"

"מי יודע?" דמבלדור נאנח. "יש הרבה רוע בעולם, הארי. הרוע שנגדו אנחנו נלחמים אינו הרוע היחיד. אני סבור שלאנני ישנם זכרונות כאלה, שמולם עדיף השיגעון על הצלילות."

הם הלכו בשתיקה עוד זמן מה.

היתה עוד שאלה שהוא רצה לשאול, אבל הקרבה בינו לבין דמבלדור היתה חד צדדית, ויש דברים שאתה לא באמת יכול לשאול את המנהל שלך.

"ואתה..." הוא התחיל לשאול ולא העז לסיים.

"אוהב אותה, כן," אמר דמבלדור. "ואוהב אותה עד סוף ימיי. לילה טוב, הארי."

הוא פסע אל תוך חדר המנהל וסגר אחריו את הדלת.