אני חי

השלג צנח בדממה על האדמה, מכסה אותה במעטה דק של לובן שנראה כמו אבקת סוכר שמישהו שפך בטעות, מחפף סמוך לגזעי העצים. צמורתיהן של אותם עצים כבר כוסו בשכבה לבנה עבה, ונראו כאילו חבשו כובעי קצפת לכבוד החג הקרב במהירות.
ליאו נאנח. האור הכחלחל החלש ביער והטמפרטורה הנמוכה העלו בו זכרונות ממסע החיפושים של ג'ייסון, פייפר ושלו להצלת הרה, או יונו, לפי הרומאים. הוא נזכר בביתו הקר של בוראס, אותו ראה בפעם האחרונה לפני ארבעה חודשים רתום למרכבתו של זאוס מלך האלים. הוא נזכר בביתו המרושעת של בוראס, אלת השלג קיאונה בה התאהב אז. בג'ייסון, מזמן מהשמיים ברקים המשתקפים בעיניו הכחולות, בפייפר, קולה מתגלגל בעוצמה הגוברת מיום ליום וצבע עיניה משתנה ללא הרף. ליאו נזכר בעצמו, מפחד מכוחות האש שלו ומלגלותם לחבריו, מבולבל מהתפנית בחברו הטוב, מהשינוי בחברתו הטובה ומהתפניות והשינויים בחייו שלו ומשתמש בהומור כמגן.

יד עדינה וקרירה הונחה על כתפו. קליפסו, חשב ליאו אוטומטית והסתובב אליה לנשיקה, מחייך. מאז הוציא את קליפסו מאוגיגיה אחרי הקרב עם גאיה הם הידקו את הקשר בניהם. ליאו חש סיפוק מכך שסוף כל סוף זכה גם הוא לאהבה, אחרי שהרגיש כמו גלגל שביעי בחברת חבריו הדביקים על סיפון ארגו שתיים.

קליפסו פנתה לסדר עצים למדורה וליאו הבעיר אותם בכדור מכוון היטב כשסיימה, מתחיל להכין את הטאקו המפורסמים שלו. היה מוזר לעשות זאת בלי אחד מחבריו לידו.
הם ישבו ליד המדורה ואכלו בשתיקה נעימה, של שני חברים שלא צריכים לדבר על מנת להנות זה מחברתו של זו, וליאו שקע שוב בזכרונות. היה נדמה לו, לכמה רגעים, שהוא שוב עם פייפר וג'ייסון במסע החיפושים הראשון שלהם. בפעם הראשונה מאז עזב אחרי נצחונם על גאיה ליאו התגעגע אל חבריו.
קליפסו הניחה את ידה על כתפו, עיניה דואגות.

"מתגעגע?" שאלה בשקט. ליאו הנהן, לא מופתע מכך שהבינה. אחרי קצת זמן ביחד הם למדו לעשות זאת. "אנחנו יכולים ללכת לבקר אותם," הציעה קליפסו, "לא אכפת לי להפסיק לטייל, ראיתי מספיק לבנתיים." 

"את בטוחה שזה בסדר מבחינתך?" שאל ליאו, והביט אליה בהכרת תודה כשהנהנה. "במילא מתחיל להיות קר," צחקה, "למרות שאתה בטח לא מרגיש את זה." ליאו חייך אליה, אבל בעיניו היה עצב. הוא הבין פתאום שהשאיר את חבריו במחשבה שהוא מת. טוב, את מה שקרה אי אפשר לשנות, חשב במרירות, אז אפתיע אותם בזה שאני חי, בתקווה שלא יהרגו אותי. מוות היה חוויה שהוא לא רצה לעבור שוב בקרוב.

יומיים אחר כך, ליאו, קליפסו ופסטוס היו מוכנים לעוף לעבר מחנה יופיטר, בו עמדו להתרחש חגיגות השנה החדשה המשותפות של היוונים והרומאים. חגורת הכלים של ליאו הכילה הפתעות קטנות לחבריו, פיצוי קטנטן על הזמן שלא ראו אותו, אבל הוא ידע שההפתעה האמיתית שהוא מביא היא הוא. זאת היייתה הרגשה מוזרה, לדעת שהוא כנראה יהיה מרכז תשומת הלב בלי להתאמץ. אבל זה גם היה נחמד, הרי כולם יקשיבו לבדיחות שלו.

הרומאים ידעו לארגן מסיבות. מחנה יופיטר היה מקושט כולו לכבוד השנה החדשה, אוכל טעים היה בשפע והאווירה הייתה קלילה ונינוחה. טוב, כמעט. היה חסר במסיבה רק דבר אחד, אדם אחד, אם לדייק. ליאו לא היה במסיבה, ומסיבה בלי ליאו לא יכולה להיות מושלמת. לפחות בעיניי פייפר.
היו אנשים שהצליחו להנות מהמסיבה, לשכוח לערב אחד את אירועי הקיץ האחרון ואת האבדות הרבות. הם היו מסוגלים להנות ממסיבה בלי בדיחות-ליאו והפתעות-ליאו והצחוק שתמיד ליווה אותו. פייפר לא הייתה מסוגלת. מותו של ליאו הותיר בה פצע עמוק, שעדיין, למרות שעברה כמעט חצי שנה, לא התחיל להרפא. היא לא יכלה להתנער מהאשמה שהיא הייתה יכולה למנוע את מותו, ושלכן זאת אשמתה המלאה על כך שאין בדיחות-ליאו והפתעות-ליאו במסיבה הנוכחית. 

ג'ייסון הצטרף אליה בפינה השקטה יחסית, צלחת עם אוכל בידו. פייפר הורידה את מבטה מהכוכבים בהם בהתה וחייכה אליו חיוך קלוש, מקבלת אחד דומה בחזרה. אי-נוכחותו של ליאו העיקה על שניהם.
פייפר רצתה לחזור אחורה בזמן ולהציל את ליאו, לא לתת לו להקריב את עצמו, למצוא דרך אחרת לנצח את גאיה. היא רצתה שפסטוס יופיע שוב משום מקום בהפתעה, ליאו רכוב עליו. היא התרכזה כל כך בעבר שכמעט פספסה את פרץ האש הפתאומי שהאיר את השמים, ואת דרקון הארד המוכר מאוד שהסתיר את הכוכבים.

הייזל עמדה בצד עם פרנק, מלאה ברגשות אשמה לגבי שותפותה בתוכנית ההתאבדות של ליאו, שחסרונו במסיבה הורגש מאוד, כשהשמיים נצבעו באש. דרקון הארד הגדול נחת על גבעה סמוכה, ממש כמו שעשה לפני כמעט חצי שנה כאשר ניתק את גאיה מהאדמה.
רגליה של הייזל כמו פעלו מעצמן כשהתחילה לרוץ לכיוון הדרקון, מוחה עדיין מעכל את בואו של הדרקון, ותקווה מפעפעת בה שאולי רוכבו נמצא עליו, חי וצוחק למרות שניקו הרגיש בבירור במותו, וגם היא.

פרסי ואנבת' הגיעו אל דרקון הארד לפני הייזל ופרנק, ופייפר וג'ייסון מיד אחר כך. ליאו חייך אליהם מלמעלה. זה נדמה טוב מידי מכדי להיות אמיתי.

"היי חבר'ה," קרא ליאו למראה הפנים ההמומות הניבטות אליו. "קצת שכחתי להודיע לכם שאני חי, אז החלטתי להפתיע אתכם." הוא ירד בקפיצה מפסטוס, עוזר לנערה יפהפיה שישבה גם היא על גב הדרקון. "תכירו, זאת-" אבל ליאו לא הספיק להשלים את המשפט, הייזל סטרה לו. היא לא יכלה לעצור בעצמה. היא הייתה שבורה אחרי המותו לכאורה. ליאו היה צריך לחזור מיד למחנה החצויים, להגיד שהוא חי, לשלוח הודעה, מסר, משהו להרגיע את האשמה והיגון על כך שעזרה לו להתאבד. זה הגיע לו. ככה הוא יכול להתעלם מהדאגה שלה, שלהם, להתבדח כרגיל? כאילו זה מובן מאליו שהוא עומד שם מולם. הייזל התמלאה צורך לבדוק שהוא באמת חי ונושם מולה, ממשי. היא התנפלה עליו בחיבוק לפני שהיה יכול לדבר.

"אוויר," נחנק ליאו, והייזל שחררה אותו, מחליטה שזה לא חכם לחנוק אותו למוות.

"היי הייזל," חייך ליאו, מסדיר את נשימתו. "גם אני שמח לראות אותך." נראה היה שהוא עומד להגיד עוד משהו, אבל פייפר החליטה שגם היא רוצה להרביץ לליאו קצת והתנפלה עליו באגרופים, שהפכו מהר למכות חלשות כשנצמדה אליו בחיבוק. 

"אתה... חי, ולא הודעת לנו?! חשבנו שאתה מת!" קראה פייפר, דמעות מאיימות לפרוץ מעיניה. "אתה יודע איך הרגשתי כשחשבתי שיכולתי להציל אותך אבל לא הצלחתי? איך זה לחשוב שאני אחראית למוות של אחד מהחברים שלי?!" היא האשימה אותו בכעס של הקלה. הייזל הרגישה שפייפר ביטאה בקול את מחשבותיה והנהנה לתמיכה בדברים שנאמרו, פרנק וג'ייסון עושים את אותו הדבר מאחוריה.

"התנהגת בטיפשות." הודיעה אנבת' בתוכחה, ופרסי השלים את החצי השני של המשפט "אבל עכשיו צריך לחזור למסיבה, כי יש מה לחגוג!"

ג'ייסון תפח על כתפו של ליאו "וצריך להודיע לכולם שאתה חי, ולהסביר את מקורו של פרץ האש. הינה ריינה כבר מתקרבת, אני בטוח שהיא דואגת מי הורס את המסיבה." הייתה תוכחה במבטו, אבל גם צחוק.
לליאו הייתה ההגינות לזוז במקום בחוסר נוחות תחת מבטי התוכחה השונים. "אני באמת מצטער, חבר'ה. ועכשיו," החיוך חזר לפניו "בתקווה שלא תקטעו אותי שוב, זאת קליפסו." הוא הציג את הנערה שעמדה לצידו בשקט במשך חילופי הדברים, יודעת שהדבר אישי ולא מתערבת. "ואני רוצה לשמוע את כל מה שפספסתי, ומה התוכניות שלכם לעתיד, כי אני בטוח שהחלטתם. והייזל," ליאו סובב את פניו המחייכות אליה, "מוות זאת באמת חוויה לא נעימה. ואני לא מתכוון לחזור עליה שוב." צחוק כללי עלה מהחבורה המחייכת שחזרה למסיבה עם פחות אשמה ועצב, חבריה מוכנים להתחיל לחגוג באמת את הניצחון על גאיה. באיחור קל של חצי שנה.

אני מרגישה שחלק מהדמויות יצאו לי קצת לא קאנוניות. ת"ב?