היפה מכולן

היפה מכולן*

נוצות צמחו בשערה של רוונה רייבנקלו. אצבעותיה הפכו לטפרים. כנפיים הגיחו מגבה. כעבור רגע עמד על שולחן האיפור שמול המראה נשר מלכותי ויפהפה שלראשו טבעת כסופה כמו העטרת שתמיד נחה על ראשה. הלנה בת החמש בהתה באמה בתדהמה מעורבת בהערצה.

"זה נהדר!" היא קראה. "גם אני רוצה!"

"את לא יכולה, מתוקה," הלגה ליטפה את  ראשה. "רק אמא שלך יכולה."

הנשר הנהדר הנהן בראשו כמסכים, ואז פרש את כנפיו ועופף בחן מבעד לחלון הפתוח. עיניה של הלנה עקבו אחריו כשנע בחופשיות בין ענפי העצים.

"גם אני רוצה" חזרה, עיניה נוצצות בקנאה. "זה לא הוגן."

***

הלנה לא הצליחה לזכור יום שבו לא קינאה באמה.

היא תמיד הייתה טובה יותר. רוונה רייבנקלו הייתה האישה החכמה ביותר באנגליה. היא הייתה יפהפיה. היא הייתה אנימאגוס. היא הייתה הבוראת של הוגוורטס.  וכל כמה שהלנה ניסתה, היא לא יכלה להיות כמוה.

והיא ניסתה. היא ניסתה וניסתה, אבל זה לא עזר. נדמה היה להלנה שלעולם לא תשתחרר מצילה של האישה הזו על חייה. מהיום שהחלה ללמוד בהוגוורטס היא ידעה את זה. התלמידים והמורים הסתובבו להביט בילדה היפה והשקטה שחלפה ביניהם, והלחישה תמיד נשמעה באוויר. "זו הבת של רוונה רייבנקלו."

היא הייתה הבת של רוונה רייבנקלו, והיא הייתה צריכה להיות חכמה. היא הייתה צריכה להיות אלופת הכיתה.

והיא לא הייתה.

להלנה היה קשה. הלימודים היו נוראיים. הקסם פשוט לא זרם בה באותו קלות שזרם באמה. היא לא הייתה חכמה. ואמא שלה לא הייתה מוכנה לזה.

הלנה זכרה את אחת מהשיחות שלהן בזמן לימודיה. היא הייתה אז בת שלוש עשרה. היא ישבה אל מול שולחן האיפור, ואמה סירקה את שיערה הארוך והשחור. הלנה הייתה יפה. היא ידעה שהיא יפה. היו לה את השיער, את העניים והמצח של רוונה רייבנקלו. אבל ליד אמה מראה החוויר. רוונה הייתה יפה יותר משביתה תוכל להיות אי פעם. זה לא הוגן! רצתה הלנה להגיד שוב. אני הלנה מטרויה. אני אמורה להיות היפה ביותר. אני אמורה להיות יפה יותר ממנה. זה לא היה חדש, כמובן. אמא הייתה טובה יותר ממנה בכל דבר. בין כה וכה, בראשה של אמה חלפו מחשבות אחרות.

"שוחחתי עם סלאזאר לא מזמן," היא אמרה. "על ההישגים שלך בלימודים".

הלנה נמתחה תחת המברשת. היא ידעה מה אמה הולכת להגיד.

"הוא אמר שההישגים שלך אינם משביעי רצון. ליתר דיוק, הוא טען שאת בין הגרועים בכיתה. פרופסור אלבסדן ופרופסור צ'אנט אמרו דברים דומים." ידיה המשיכו לעבוד בקפדנות, אבל פניה שבמראה נראו חמורים. הלנה התכווצה.

"כן"

רוונה לא נראתה מרוצה מהתשובה התמציתית. "זה לא מקובל עלי, הלנה. אני לא מוכנה שתתנהגי ככה. אני באמת צריכה להזכיר לך שוב?" היא טפחה באצבעה על העטרת שלה. "חכמה בלי גבולות היא אוצר לדורות.תסתכלי עלי לדוגמה. בכל מה שאני עושה, אני מנסה להיות הטובה ביותר."

אני יודעת! רצתה הלנה לצעוק. היא מעולם לא אמרה את אשר על ליבה בשיחותיה עם אמה. "אני יודעת." לחשה.

"אז תנסי גם את, בסדר? את יכולה להיות יותר. אני יודעת שאת יכולה. את פשוט לא עושה כמיטב יכולתך."

אני כן. הכעס המריר עלה בה שוב. אני פשוט לא טובה כמוך. אבל כמו תמיד, היא שתקה.

ייתכן שרגשותיה ניכרו בפניה, מפני שרוונה עזבה את שיערה ורכנה לחבק אותה. "את יודעת שאני אוהבת אותך." היא אמרה.

והלנה ידעה. אבל זה לא שינה את העובדות. היא הייתה לכודה בצל של אימה המוכשרת לנצח.

***

דבר לא השתנה אחרי השיחה ההיא.

הלנה המשיכה לנסות, ולהיכשל. היא המשיכה להיות פחות טובה. המשיכה לקנא.

אמה יצאה לעופף בצורת האנימאגוס שלה לעיתים קרובות, משאירה את הלנה להתבונן מבעד לחלון. היא חלמה להיות מסוגלת לעשות זאת גם כן, אבל לא היה לה סיכוי. היא פשוט לא הייתה מכשפה מספיק טובה. רק אמה, אמה המבריקה והיפהפיה שהעטרת סימלה את כישרונה, הייתה מסוגלת לעשות זאת. הלנה יכלה רק להתבונן ולקנא.

אפילו הטירה נדמתה לבוז לה. הלנה אהבה את טירת הוגוורטס יותר משאהבה אדם כלשהו מימיה. היא גדלה בין מסדרונותיה, והשיריונות ושטיחי הקיר היו ידידיה הראשונים. היא הרגישה בבית בין מסדרונות המרתפים המוארים בלפידים ובילתה שעות ארוכות בראש מגדל האסטרונומיה. נראה היה לה שהיא אהבה את הוגוורטס יותר משהמייסדים עצמם אהבו אותה, יותר משאמא שלה אהבה אותה, כי לרוונה תמיד היו דברים אחרים לדאוג להם.

ולמרות זאת, היא לא הכירה את הטירה כמו אמא שלה. להלנה נדמה היה שאפילו קירות האבן לוחשים את סודותיהם לרוונה רייבנקלו כשזו חלפה ביניהם. כשהלנה פסעה באותם מקומות, נדמה היה שהטירה האדירה לא מבחינה כלל בנוכחותה.

כך זה נמשך כל השנים. כשהלנה הייתה בת שבע עשרה ומכשפה מבוגרת, הסכימו הכל שהיא נערה מקסימה, מנומסת ויפה. הברון הצעיר בעצמו חיזר אחריה. אבל למי כל זה משנה בכלל, כשאמה בשעתה משכה את תשומת לבו של הדוכס הגדול עצמו?

אם זאת, השנים והעבודה המרובה הותירו את חותמן ברוונה. קמטים נחקקו בפניה המקסימות, ושיערות כסופות נשזרו בשערה השחור העבה. היא הלכה ונחלשה, והגיעה היום שבו, סוף סוף, הייתה הלנה יפה מאמה.

כשהלנה בת עשרים, אמה חלתה. היא נותרה במיטתה ולא לימדה עוד. הלנה דאגה, כמובן. אחרי הכל, הייתה זו אמא שלה והיא אהבה אותה למרות הקנאה. עם זאת, בפינה קטנה בתוכה, היא חשה שמחה לאיד. אמה לא יצאה עוד להתעופף בלילות. וכמה חודשים אחר כך, כשאבני הטירה החלו ללחוש אליה בקול חרישי, היא ידעה שאחרי כל הזמן הזה, היא טובה מאמה.

עם זאת, הקנאה נותרה. נדמה היה שכל בית הספר יודע שעל אף מעלותיה, הלנה רייבנקלו לא זכתה בשכלה של אמה. זה לא הוגן, המחשבה המוכרת עלתה בה. ילדים אמורים להתעלות על הוריהם, לא להפך. היו אלה שנים ארוכות של קנאה וצער שהובילו אותה באותו לילה גורלי אל חדרה של רוונה החולה. היא פתחה את המגרה הנעולה שבשולחן האיפור בלחש שעליו התאמנה רבות, והיא הייתה שם.

עטרת רייבנקלו נראתה יפה מתמיד באותו לילה, הכסף מנצנץ והמילים החרוטות זוהרות באור הירח. חוכמה בלי גבולות היא אוצר לדורות. הלנה הייתה הדור הבא, והיא רצתה את החוכמה הזו. אצבעותיה רעדו כשהיא הרימה את העטרת ממקומה והניחה על ראשה.

זה היה פתאומי ומדהים. דברים שמעולם לא הצליחה להבין הפכו ברורים פתאום. היא הייתה חכמה מאמה. היא הייתה מי שהיא רצתה להיות.

היא הרימה את מבטה אל שולחן האיפור. בבואתה במראה נראתה יפה יותר משהייתה רוונה אי פעם, גלימת הלילך עוטפת את גופה בחן והעטרת נוצצת בשערה הכהה. היא הניפה את שרביטה הדק ולחשה את מילות הלחש שפעם נראה לה בלתי אפשרי, והקסם עטף אותה. כעבור רגע נראתה במראה עורבת שחורה ויפהפיה, שטבעת של כסף על ראשה, כמסמלת את העטרת. כמו שראתה את אמה עושה מאות פעמים בעבר, הלנה פרשה את כנפיה ועופפה מבעד לחלון הפתוח. היא ריחפה הרחק מהטירה, שבה בילתה את כל חייה. הרחק מהאישה שצילה כיסה אותה מאז ומעולם. היא ריחפה לעבר הכוכבים.

* השם של הסיפור, למי שלא הבין, מתייחס לסיפור על הלנה מטרויה, האישה היפה בעולם.